תרומות בלוג צור קשר English
מכון ירושלים ללימודי ישראל
דף הבית    חדשות   ניוזלטר - יולי 2012
חדשות
חדשות המכון
כתבו עלינו
מאמרים
ווידאו
מצגות
ניוזלטר
ניוזלטר - יוני 2015
ניוזלטר- ספטמבר 2014
ניוזלטר - יולי 2014
ניוזלטר - מרץ 2014
ניוזלטר - ספטמבר 2013
ניוזלטר - שנתון סטטיסטי לירושלים
ניוזלטר - מאי 2013
ניוזלטר- זוכרים את ברסי
ניוזלטר - דצמבר 2012
ניוזלטר - ספטמבר 2012
ניוזלטר - יולי 2012
ניוזלטר - יוני 2012
ניוזלטר - אפריל 2012
ניוזלטר - פברואר 2012
ניוזלטר - דצמבר 2011
ניוזלטר - ספטמבר 2011
ניוזלטר - יולי 2011
ניוזלטר - יוני 2011
ניוזלטר - מרץ 2011
ניוזלטר - ינואר 2011
ניוזלטר - נובמבר 2010
ניוזלטר - אוקטובר 2010
ניוזלטר - יולי 2012
נצרות ונוצרים במדינת היהודים
ספר חדש מאת חוקר המכון, ד"ר אמנון רמון, בוחן את מערכת היחסים הסבוכה בין מדינת ישראל לבין העולם הנוצרי, ממסדי הכנסיות והקהילות הנוצריות המקומיות ומציע המלצות למדיניות ישראלית בנושא רגיש ומוזנח זה. הספר מונה את הבעיות והאתגרים הניצבים בפני החברה והממשל הישראליים בנושא הנוצרי בתחומים שונים: היחס לממסדי הכנסיות בירושלים והטיפול במקומות הקדושים (ובראשם כנסיית הקבר); מצב הקהילות הנוצריות במזרח ירושלים וזיקותיהן לקהילות באזור רמאללה ובית לחם; הקהילות הערביות-הנוצריות של אזרחי ישראל (בעיקר בצפון הארץ); קהילות הנוצרים הלא-ערבים (בעיקר יוצאי חבר העמים) המזדהים עם חברת הרוב היהודית; קהילות מהגרי העבודה, הפליטים ומבקשי המקלט; ומקומה של הנצרות וסמליה במדינת היהודים. 

המחבר פותח בסקירת מערכת היחסים ההיסטורית הייחודית בין היהדות לנצרות ובין יהודים לנוצרים: "הנצרות, שצמחה במאה הראשונה לספה"נ מתוך העולם היהודי, מקדשת - כיהדות - את המקרא כנדבך הראשון של כתבי הקודש. המצע המשותף יצר, בין השאר, גם את תפיסת ארץ-ישראל כארץ הקודש ואת תפיסת ירושלים כעיר קדושה וכמוקד לעלייה לרגל." בהמשך דן הספר באתגר המורכב שהעמידו בפני ראשי הכנסיות והעולם הנוצרי שני אירועים היסטוריים: הקמתה של מדינת ישראל ב-1948 ונפילת ירושלים המזרחית ובית לחם לידי ישראל ב-1967 בהן נמצאים רוב המקומות הקדושים לנצרות ומרכזי הכנסיות בארץ הקודש. רמון טוען כי שני האירועים העמידו את הכנסיות בפני אתגר תיאולוגי מורכב: כיצד עליהן להתייחס להצלחתו של העם היהודי, שנדון - על פי התפיסה הנוצרית המסורתית - לעונש של גלות והשפלה מתמדת, להקים בארץ הקודש מדינה יהודית בת קיימא השולטת על המקומות הקדושים החשובים ביותר לעולם הנוצרי.

אולם האתגר המורכב לא היה רק מנת חלקו של העולם הנוצרי. מנהיגי ישראל, מדינתו של העם היהודי, שהיה במשך מאות שנים מיעוט התלוי בחסדיהם של שליטים נוצרים ומוסלמים, הפכו שלא ברצונם ל"קיסר" האמור לטפל גם בענייני הקהילות הנוצריות המקומיות, המקומות הקדושים והרכוש הכנסייתי הרב, שנותר בשטחה של המדינה הצעירה. רוב מנהיגי המדינה היו מודעים להשפעת המשקעים ההיסטוריים-דתיים על יחס העולם הנוצרי לישראל, אך גם הם לא היו משוחררים מן הדימוי של הנצרות והעולם הנוצרי בעיני היהודים. העובדה שרוב הנוצרים בארץ היו ערבים, שההנהגה הישראלית פקפקה בנאמנותם למדינה, הוסיפה בעייתיות נוספת ליחסים בין ישראל לקהילות הנוצריות המקומיות. היפוך יוצרות זה, והיחסים המורכבים והסבוכים בין העולם הנוצרי ומדינת ישראל ב-64 שנותיה הראשונות, הם עניינו המרכזי של הספר. 

מהספר עולה כי המדיניות הישראלית כלפי ממסדי הכנסיות לא הייתה אחידה במשך השנים. בלט בה העיקרון של הפרד ומשול, כלומר משא ומתן נפרד בין הממשל הישראלי ובין ההנהגות של הכנסיות השונות. מדיניות זו הושפעה עד 1967 מארבעה גורמים מרכזיים: עצמתם של המדינות או הגורמים הבין-לאומיים שתמכו בכל אחת מן הכנסיות המקומיות; מידת "ערביותה" של הכנסייה ויחס הנהגתה למדינת ישראל; מעורבותה (או חשד במעורבות) של הכנסייה בפעילות מיסיונרית בקרב הציבור היהודי; והיקף הקהילה ורכושה בישראל. 

ב-20 שנותיה הראשונות הושפעה המדיניות הישראלית כלפי הכנסיות והקהילות הנוצריות הערביות הן מן המשקעים ההיסטוריים כלפי הנצרות והעולם הנוצרי והן מן ההתייחסות הישראלית כלפי המיעוט הערבי, שנתפס בעיני חלק ניכר ממנהיגי ישראל כחלק מן העולם הערבי השואף להשמיד את ישראל. אולם הממשל הישראלי היה חייב למתן את גישתו כלפי ממסדי הכנסיות בשל שיקולים של מדיניות חוץ ותלותו בעולם הנוצרי המערבי. הדבר התבטא הלכה למעשה בכמה תחומים חשובים כמו החזרת רכוש לכנסיות, הענקת פטורים ממסים וממכס, מתן אוטונומיה מסוימת להנהגת הכנסיות, מתן רשות להמשיך לקיים את הקשרים של הכנסיות בישראל עם מרכזי הכנסיות בירושלים המזרחית, מעבר אל המקומות הקדושים שבשטח ירדן ועוד. אולם הזכויות, שניתנו לממסדי הכנסיות, מעולם לא מוסדו בחוק או בתקנות מחייבות, וכתולדה מכך היו הרשויות הישראליות יכולות לפקח על פעילות הכנסיות בשיטת המקל והגזר. 

ישראל הרשמית הפגינה בדרך כלל יחס מתחשב כלפי ממסדי הכנסיות, אך מצבם של האזרחים הערבים-נוצרים בארץ לא השתפר בהרבה ולא ניכר הבדל גדול ביחס אליהם לעומת היחס למוסלמים. מדיניות זו תרמה לחיזוק ההזדהות של המיעוט הנוצרי עם המיעוט המוסלמי. עם זאת היה המיעוט הנוצרי, רובו עירוני ובעל רמת השכלה גבוהה, מודע יותר לאפלייתו מאשר המיעוט המוסלמי ומאפיינים אלה דחפו את הנוצרים להתארגנות פוליטית ולייצוג נכבד בכנסת מעבר לשיעורם באוכלוסייה (הן במפלגות הציוניות והן במפלגה הקומוניסטית), אך גם להגירה גוברת לארצות המערב. שיעור הפריון הנמוך יחסית בקרב הערבים הנוצרים וההגירה הגבירו את החששות של הוותיקן ושל גורמים נוצריים בין-לאומיים אחרים מהתרוקנות מדינת ישראל, וארץ הקודש בכלל, מתושביהן הנוצרים ומהפיכת המקומות הקדושים למוזיאונים ללא קהילות חיות.   

בשנים הראשונות לאחר מלחמת ששת הימים גילתה ישראל עמדה אוהדת בעיקרה כלפי ממסדי הכנסיות במזרח ירושלים. השלטון הישראלי ביקש לראות בגורמים הנוצריים, המקומיים והבין-לאומיים, יסוד ממתן מול הגורמים הפלסטיניים המוסלמים-לאומיים. על רקע עמדתו העוינת של העולם הנוצרי (ובראשו הוותיקן) כלפי השליטה הישראלית בירושלים לאחר מלחמת 1948 וההתנגדות הבין-לאומית הרחבה לסיפוח מזרח ירושלים ב-1967, ביקשה ישראל להוכיח לעולם הנוצרי המערבי, ובראשו הוותיקן, כי המקומות הקדושים והעדות הנוצריות יכולים לשגשג תחת שלטונה. ישראל התחייבה לשמור על שלום המקומות הקדושים, להבטיח את חופש גישה אליהם ולמנוע פגיעה ברגשות המאמינים. היא אימצה את הסדרי הסטטוס-קוו לגבי המקומות הקדושים לנצרות כפי שהתגבשו במאה ה-19 ובתקופת המנדט (למעט בסכסוך בין הקופטים לאתיופים על הזכויות בדיר אל-סולטאן שם תמכה ישראל באחרונים); היא פיצתה את הכנסיות בירושלים על הנזקים שנגרמו להם במלחמות 1948 ו-1967 וביטלה את ההגבלות שהוטלו על הכנסיות ומוסדותיהן בתקופה הירדנית.  

שינוי של ממש ביחסים בין ישראל לממסדי הכנסיות התרחש רק עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, בסוף 1987. רוב הנוצרים המקומיים בגדה המערבית ובמזרח ירושלים גילו הזדהות גוברת והולכת עם הלאומיות הפלסטינית ועם השאיפה למוטט את הכיבוש הישראלי, וזאת בשל כמה סיבות: התגברות מגמות ההתנגדות לכיבוש בשנות השמונים, התחזקות הלאומיות הפלסטינית, העדר מדיניות העדפה של האוכלוסייה הנוצרית המקומית מצד ישראל – ובעיקר מצבם של הנוצרים כמיעוט דתי, הקשור בקשרים חברתיים ותרבותיים הדוקים לחברת הרוב המוסלמי. תהליך הפלסטיניזציה והערביזציה של הנהגת הכנסיות הנוצריות גרם לראשונה לגילויי התנגדות פומבית מצדם לכיבוש ואף לתמיכה במרי לא-אלים נגדו: ראשי הכנסיות בירושלים פרסמו בפעם הראשונה כרוזים המגנים בצורה מפורשת את השלטון הישראלי ואת הכיבוש. 

מצוקת הקהילות הנוצריות בגדה המערבית ובמזרח ירושלים החמירה עם הקשיים שהתגלעו בתהליך השלום -  החל מן המחצית השנייה של שנות התשעים: פיגועי הטרור, הסגר שהטילה ישראל בעקבותיהם, פרוץ האינתיפאדה השנייה (סוף ספטמבר 2000) - ולבסוף, בניית גדר ההפרדה (החל ב-2003). גדר ההפרדה מנעה מן הנוצרים המקומיים המתגוררים מחוץ לירושלים את הגישה למקומות הקדושים בעיר (למעט בתקופת החגים הנוצריים, בה ניתנים אישורי מעבר מיוחדים), וירושלים התנתקה למעשה ממרכזי הנוצרים באזור רמאללה ובית לחם. קשיים חריפים אלה הגבירו את ההגירה הנוצרית לחוץ לארץ, בעיקר מאזור בית לחם. הנוצרים במזרח ירושלים ובגדה המערבית נקלעו למאבק בין כוחות סותרים: שאיפה להזדהות עם הלאומיות הפלסטינית החילונית, הנמצאת, לדעת רבים, בתהליך של היחלשות ושקיעה, לחצים מצד החמאס וחוגי האסלאם הרדיקלי, שהשפעתם גברה בחברה הפלסטינית, ולחץ של השלטון הישראלי. 

גם דרכם של הערבים הנוצרים בישראל לא סוגה בשושנים: בכפר מע'אר שבגליל התחתון התקיפו תושבים דרוזים תושבים נוצרים בפברואר 2005. האחרונים טענו כי לא זכו להגנה ראויה ממשטרת ישראל וממשמר הגבול. אנשי התנועה האסלאמית עמדו לבנות מסגד גדול בכיכר הסמוכה לכנסיית הבשורה בנצרת, ורק לחץ אמריקני עצר זאת. במהלך כמה תהלוכות חג שנערכו בעיר העתיקה בירושלים בשנים האחרונות ירקו תלמידי ישיבה בעיר העתיקה על אנשי כנסייה ארמנים או על הצלב שנשאו; כתובות נאצה רוססו לאחרונה על קירות כמה כנסיות ומנזרים בעיר החדשה. 

ראשי הכנסיות משתדלים כמיטב יכולתם לנווט בין הכוחות החזקים הפועלים בארץ הקודש אולם מאבק הישרדות זה הולך ונעשה קשה יותר ויותר. במאי 2010, ערב ביקור האפיפיור בנדיקטוס ה-16, הגדיר הפטריארך הלטיני פואד טוואל את מצבה הקשה של הקהילה הערבית-נוצרית באזור במילים אלה: "הכי מדאיג אותי הנאום שישא כאן האפיפיור. מילה אחת של הכס הקדוש לטובת המוסלמים, ואני בצרות; מילה אחת עודפת לטובת היהודים, ואני שוב בצרות. בסופו של הביקור, האפיפיור יחזור לרומא, ואני נשאר לשאת בתוצאות".        
           
מהספר עולה כי תחום היחסים בין ישראל לבין הכנסיות, הקהילות והעולם הנוצרי בכלל הוא אחד המוזנחים ביותר במדיניות ובמעשה של רשויות השלטון במדינה. בין הסיבות לכך ניתן למנות את  המשקעים ההיסטוריים של היחסים בין יהודים לנוצרים; בורות וחוסר ידע; השפעתן הגוברת של המפלגות החרדיות; התחזקות כוחם והשפעתם של הגורמים החרדים-לאומיים לעומת הגישות המתונות יותר ששררו בעבר במחנה הציוני-דתי; ובעיקר סדר היום הישראלי העמוס לעייפה בבעיות ביטחוניות, חברתיות וכלכליות.  

מפרקי הספר עולה טעון מרכזי: התחום ראוי לתשומת לב רבה יותר מצדו של הממשל בישראל; פעולות ומחוות של המדינה בתחום רגיש זה עשויות להניב תוצאות חיוביות, במיוחד בתקופה של מתח בין ישראל לקהילה הבין-לאומית. צעדים מסוג זה אף עשויים לתרום בצורה משמעותית לחיזוק מעמדה של ירושלים. ירושלים היא העיר היחידה בעולם הקדושה לכל הזרמים והקבוצות הנוצריות – בנוסף לקדושתה ליהדות ולאסלאם. מבחינה היסטורית, הנצרות הייתה במידה רבה ה"רמקול" שהפיץ את קדושתה של ירושלים ברחבי העולם ומי שהפכה אותה ל"עיר עולם". היעלמותן של הקהילות והכנסיות מנוף העיר והמטרופולין המקיף אותה עלולה לפגוע קשה בקסמה של העיר ובמעמד מיוחד זה, שאין לו אח ורע בעולם.           

בסיכום הספר מציע המחבר לממשל הישראלי לנקוט בצעדים זהירים, מבלי לנכר את האוכלוסייה המוסלמית והיהודית במטרה לחזק את הנוכחות הנוצרית בירושלים ולפעול לשיפור מעמדה של הקהילה הערבית-נוצרית בישראל המתאפיינת בנתוני השכלה גבוהים במיוחד וברצון של חלקים מתוכה להשתלב בכלכלה הישראלית. הוא מציע להפוך אותה למנוע צמיחה שיסייע לשילוב כלל המגזר הערבי בחברה ובכלכלה הישראלית. לטענתו, בשיפור המיוחל גלומות השלכות חיוביות על עתידה של מדינת ישראל, על יחסיה עם העולם הנוצרי ועם המיעוט הערבי בארץ ואילו התמשכות ההדרה של הקהילה הערבית-נוצרית תפגע קשות בהגשמת מטרות אלה.     

המחקר והספר "נצרות ונוצרים במדינת היהודים" הם יוזמה משותפת של מכון ירושלים ומרכז ירושלים ליחסי היהודים ונוצרים. הוא מוקדש לזכרו של דניאל רוסניג, מנהל המרכז שנפטר בטרם עת בשנת 2010.   
 


    

הקודם הבא
חיפוש מתקדם
©כל הזכויות שמורות למכון ירושלים לחקר ישראל תנאי שימוש יעוץ על ידי InTv.co.il בניית אתרים ICS