איכות חיים בירושלים

לאחרונה התפרסמו נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על מדדי איכות חיים וחוסן לאומי לשנת 2019. המדד כולל 52 משתנים מתחומים שונים (תעסוקה, בריאות, חינוך, סביבה ועוד) שגובשו יחד על ידי ועדה בין משרדית לפני מספר שנים, והם מאפשרים לנו הצצה השוואתית למגוון תחומים. 

בשיקלול כל המשתנים, מיקומה של ירושלים הוא בתחתית הרשימה. דבר זה נובע, בין היתר, מהרכב אוכלוסיית העיר, הכולל אחוז גדול של אוכלוסייה ערבית ושל אוכלוסייה חרדית, ומבחירת המדדים. מבין 52 מדדים של איכות חיים, מצבם של 16 מדדים בירושלים טוב יותר מהממוצע הארצי. 

בתחילה נתמקד דווקא בחצי המלא של הכוס ונבחן שני משתנים בהם ניצבת ירושלים במקום גבוה יחסית ומה הסיבה לכך, ולאחר מכן נשאל מספר שאלות לגבי המשתנים.  

אחוז הפסולת הממוחזרת בירושלים הוא בין הגבוהים בארץ וכ-40% מהפסולת ממוחזרת (ביתית, מסחרית וגזם). הסיבה לכך היא שמזה 5 שנים פועל בירושלים מפעל בשם גרין-נט – מפעל למיון ולמיחזור פסולת עירונית מעורבת. על פניו היינו מצפים אולי שבשל קיומו של המפעל אחוז המיחזור יהיה גבוה יותר, אולם מסתבר שהמפעל קולט את הקיבולת המקסימלית ובשלב זה לא ניתן להגדיל אותה יותר. 

גם אחוז אלו שדיווחו על תחושת בדידות (18%) בירושלים נמוך בהשוואה לערים הגדולות. בחינת הנתונים לעומק מגלה שבשל אחוז נמוך יחסית של מדווחים על תחושת דיכאון בקרב האוכלוסייה החרדית והדתית האחוז שנמדד בירושלים הוא נמוך יחסית. יש לשער שלקהילתיות המאפיינת את האוכלוסייה הדתית והחרדית יש השפעה גדולה על לכך שחלק קטן יותר מהמשתייכים לקהילות הללו דיווח על תחושת בדידות. 

חלק מהמדדים מעוררים שאלות. כך לדוגמה צפיפות הדיור, המוגדרת כמספר הנפשות בחדר. הנתון בירושלים עומד על 1.15 נפשות לחדר, והמגמה הרצויה לפי הדוח, היא ירידה. בהקשר לנתון זה עולות שתי תהיות, הראשונה לגבי כיוון המדד. האם כאשר אנשים מסתפקים בדירה קטנה הם מוותרים על איכות חיים? נראה שדווקא במקומות המבוקשים, כמו מרכזיהן של ערים גדולות, בהם הדירות קטנות, שכן המקום אינו בשפע, ישנה איכות חיים גבוהה, המתבטאת, לדוגמה, בנגישות לשירותים ולתעסוקה. השאלה השנייה היא לגבי גודל משק הבית. ייתכן שיחיד המתגורר בדירת חדר סובל  מאיכות חיים נמוכה, אך האם משפחה של 5 נפשות בדירת 5 חדרים (לדוגמה חדר הורים, סלון, ו-3 חדרי שינה ל-3 ילדים) מתגוררת באיכות חיים נמוכה? לא בטוח. נראה שהנתון הגבוה יחסית בירושלים, לא מצביע בהכרח על איכות חיים ירודה.

משתנה נוסף המעלה שאלה, שאף הוא קשור לדיור, הוא אחוז משקי הבית המוציאים 30% או יותר מהכנסתם על דיור. גם במשתנה זה ירושלים גבוהה יחסית, והאחוז בה עומד על 37% (בקרב שוכרי דירות מגיע האחוז בעיר ל-71%!). גם כאן עולה שאלה דומה – האם העובדה שאנשים מתגוררים במקום בו יוקר הדיור גבוה כל כך אינה עדות לתמורה הגבוהה המתקבלת מהדיור במקום זה? יש להניח שחלק גדול מתושבי העיר בה השיעור הוא הגבוה ביותר בקרב הערים הגדולות בישראל, תל אביב (46%), ישיבו שכן.

המשתנה השלישי אליו שמנו לב בהקשר לירושלים הוא הזכאות לתעודת בגרות (בקרב בני 26). השיעור בירושלים נמוך מאוד, ועומד על 23%, כחצי מהממוצע בישראל. משתנה זה מדגיש את הייחודיות של ירושלים בישראל, ואת הצורך לבחון את העיר במדדים מותאמים לאוכלוסייתה, שכן 38% מאוכלוסיית ירושלים הם פלסטינים, שרובם הגדול לומד בתיכון במסלול לבגרות פלסטינית – תווג'יהי. הזכאים לתעודה זו, חלקם הגדול בעלי ידע טוב באנגלית ובמתמטיקה, למשל, יכולים להמשיך את לימודיהם במסלולים אקדמיים בארץ ובחו"ל, אך אינם נכללים בנתוני הזכאות לבגרות. מצב זה, שהוא ייחודי לירושלים, מקשה על השוואתה לערים אחרות בישראל.

ולבסוף, הערה לגבי כלל המשתנים בירושלים, ובערים הגדולות בכלל. ככל שהעיר מגוונת יותר, כך הממוצע פחות מייצג את האוכלוסייה. כך למשל במשתנים המתייחסים להכנסה לנפש – העובדה שירושלים נמוכה יחסית, אינה מייצגת את תושבי העיר בעלי ההכנסות הגבוהות, ואף לא את אלו בעלי ההכנסות הנמוכות, אלא שקלול של היקף האוכלוסייה בכל קבוצה, זאת בניגוד לערים הומוגניות יותר, בהם מספר רב של תושבים אכן מאופיינים בהכנסה הממוצעת.