קשיי נגישות, מפגעי רעש בלתי נסבלים וקהילתיות ואידיאולוגיה ששוות את הכל – כך נראים חייהם של תושבי הרובע היהודי
קשה מאוד עד בלתי אפשרי לגור ברובע היהודי. התנאים הפיזיים של סמטאות, ריצוף ומדרגות רבות, מחסור חמור במקומות חנייה (ואלו שיש- מרוחקים מאוד מהבתים) ומעל לכל- מפגעי רעש בלתי פוסקים בדמות פסטיבלים, סיורים ותיירות פנים וחוץ- כל אלו יכולים להרחיק אנשים רבים. אולם אם שואלים את תושבי הרובע- הכל שווה על מנת לגור במקום המיוחד הזה.
אוכלוסיית הרובע השתנתה מאוד בעשרות השנים האחרונות. מאוכלוסייה הכוללת קשת של זרמים דתיים, חרדים ואף חילונים, כיום מיעוט זניח מהתושבים הוא לא דתי, בעוד אוכלוסיית החרדים המתגוררת ברובע גדלה מאוד ומגיעה כיום לכמחצית מהתושבים.
החרדים הגרים ברובע אינם דומים לשום זרם חרדי אחר. הם משתייכים לזרם "זילברמן" ומשלבים סממני לבוש חרדים עם תפיסת עולם ציונית, לימוד תורה מעמיק אך ייחודי למדי בנוף החרדי ומגורים ברובע מתוך אידיאולוגיה דתית וציונית. לצידם- דתיים לאומיים, חרד"לניקים, וכמות נכבדה של חוצניקים.
אוכלוסיית הרובע צעירה יחסית, וכמחצית מהתושבים (55%) הם מתחת לגיל 25. אולם ניתן לראות שחלקה של קבוצת גיל זו נמצא בירידה בעשרים שנה האחרונות, ובשנת 1997 היא מנתה כמעט שני שליש (63%) מהאוכלוסייה. באותן שנים נרשמה עלייה הן בקבוצת הגיל 44-25 (מ-18% ל-24%), והן בקרב בני 65+, מ-4.4% ל-8.6%. כלומר- אוכלוסיית הרובע הזדקנה מעט בשנים האחרונות. יש לציין שהנתונים כוללים גם תלמידי ישיבות, שמהם יש ברובע למכביר, דבר שמשפיע גם הוא על התפלגות הגילים.
במסגרת מחקר שמתבצע בימים אלו אודות העיר העתיקה במכון ירושלים למחקרי מדיניות, שוחחנו עם תושבי הרובע, שכולם כאחד מעלים את שתי הסוגיות המטרידות ביותר: חנייה ונגישות תחבורתית ופסטיבלי תיירות למיניהם שמקשים מאוד על החיים בשכונה.
ככלל, אומרים תושבי הרובע, השכונה אינה נתפסת כאזור מגורים אלא כמוקד תיירות. גם בעירייה מתייחסים אליה ככזאת, ואינם דואגים לרמת החיים של התושבים כבכל שכונה. מחירי הדיור והמחיה המופקעים מוסיפים לתחושה זאת.
אז מה בכל זאת מושך ברובע? הקהילה, הרוח, מוסדות החברה והחסד, החצרות רחבות הידיים, תחושת הביטחון האישי הגבוהה, ילדוּת שאין באף מקום אחר וכמובן- המגורים במרפסת של הר הבית.