ניתן היה להניח כי בנייה של בניינים נמוכים, בני קומה אחת או שתיים, תאפיין ברוב המקרים יישובים כפריים. בנייה נמוכה ביישובים עירוניים אינה מתיישבת עם מדיניות הציפוף הננקטת לאור אזילת משאב הקרקע, ומתבטאת בצורה ברורה ביותר בהוראות תמ"א 35 – תכנית המיתאר הארצית המשולבת, המגדירה צפיפויות מגורים מינימליות.

אך על-פי הנתונים, גם בישובים העירוניים (עיריות ומועצות מקומיות) בישראל מתבצעת בשנתיים האחרונות בנייה נמוכה בהיקף נרחב. בשנים 2009-2010 היו 88% מהבניינים שבנייתם הסתיימה ביישובים העירוניים (80% בעיריות) בני 1-2 קומות (כל הנתונים מתייחסים לבניינים חדשים – לא כולל יחידות חדשות בבניינים קיימים). כאשר בוחנים את סך הבניינים שנבנו בישראל בשנתיים אלו, כולל בישובים הכפריים, מגלים כי 93% מהם, שאכלסו 48% מיחידות הדיור, היו בני 1-2 קומות.

מגמה זו אינה מאפיינת את השנתיים האחרונות בלבד, והנתונים לגבי העשור האחרון מראים כי שיעור דומה של הבנייה ביישובים העירוניים (87%) ובישראל כולה (91%) התבצע בבניינים בני 1-2 קומות.

ייתכן שההסבר לנתונים אלו נעוץ בשאיפת הרשויות המקומיות למשוך אוכלוסייה מבוססת המבקשת להתגורר בבתים צמודי קרקע, אך הם מציגים מגמה הפוכה למדיניות התכנון הארצית השואפת, כאמור, לציפוף.

בתוך כך, בולטת ירושלים בבנייה שאינה נמוכה, ואף יותר ממנה הישובים העירוניים שסביב לה. מבין כלל הישובים העירוניים בישראל שבהם נסתיימה בנייתם של יותר מ-20 בניינים בשנים 2009-2010, התאפיינו רוב ישובי מרחב ירושלים בשיעורים הנמוכים ביותר בישראל של בנייה נמוכה.

הישובים בהם היה שיעור הבניינים הנמוכים נמוך מ-50% היו מעלה אדומים (9%), גבעת זאב (34%), מודיעין-מכבים-רעות (38%), בית-שמש (41%), ביתר עילית (42%) וירושלים (49%). יחד עם הערים אלעד, אילת וגבעתיים, היו אלו הישובים היחידים בישראל בהם היו שיעורי הבנייה הנמוכה נמוכים מ-50%.

לשם השוואה בחיפה היה שיעור הבניינים הנמוכים 61%, בתל-אביב – יפו 63%, בראשון לציון 92%, ובכלל הישובים העירוניים, כאמור, 88%.

מקור הנתונים: מערכת נתוני בנייה, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה – מחולל לוחות