מאזן ההגירה – מספר העוברים אל העיר פחות מספר העוברים ממנה לישובים אחרים – נחשב למדד חשוב המבטא בין היתר את האטרקטיביות של העיר. מדד זה נאסף בקביעות, מפורסם מדי שנה, ותופש בדרך כלל כותרות בתקשורת, זאת למרות שמאזן ההגירה של ירושלים לא השתנה באופן דרמטי זה כ-20 שנה, והוא לרוב נע בין 5,000- לבין 7,000-. מאזן זה הוא ההפרש בין כ-10,000 תושבים העוברים אל העיר מדי שנה, לבין כ-15,000 עד 17,000 העוזבים אותה. בשנת 2016 עמדו המספרים על 10,300 נכנסים, ו-18,100 עוזבים, כלומר מאזן הגירה של 7,800-. המאזן לשנת 2017 פורסם לפני ימים אחדים, והוא עמד על 6,000-.

 

בדקנו את מאזני ההגירה של ערים גדולות בישראל, וגילינו את מה שיכול היה להיות מובן מאליו – שככל שמתבצעת בעיר יותר בנייה, כך מאזן ההגירה שלה חיובי יותר (או שלילי פחות), זאת למרות שבכל עיר יש ריבוי טבעי (Natural increase) שונה, ומספר שונה של עולים ותיירים. בממוצע, על כל יחידת דיור שנבנית בערים גדולות (מעל 75,000 תושבים) בישראל, מאזן ההגירה עולה ב-3.1 נפשות. החידוש בבדיקה זו הוא הכללה של מספר שנים יחדיו, פעולה בה נקטנו מכיוון שמרגע השלמת הבנייה ועד לאיכלוס ולהעברת הכתובת במשרד הפנים, עשוי לעבור זמן. ואכן, ככל שמכלילים יותר שנים, עולה המיתאם בין בנייה להגירה.

 
בחמש השנים שנבחנו, 2012-2016, ניכר כי קיימות שתי קבוצות של ערים – כאלו שבהן הייתה בנייה רבה, בשיעור של 7 עד 9.5 יחידות דיור לכל אלף תושבים, וערים בהן הייתה בנייה בהיקף נמוך יותר – עד 6 יחידות דיור לכל אלף תושבים. כל הערים בקבוצה הראשונה ללא יוצאת מן הכלל היו במאזני הגירה חיוביים , ולמעט אחת (נתניה) כל מאזני ההגירה היו גבוהים – שבעה מהגרים ומעלה לכל 1,000 נפש באוכלוסייה.
 
בקבוצה השנייה, ערים בהן הבנייה הייתה מועטה יותר, נמצאות רוב הערים (14 מתוך 21), וכולן, ללא יוצאת מן הכלל היו במאזני הגירה שליליים. בין אלו ניתן למנות את שלוש הערים הגדולות, אך גם ערים שהיו בעבר יעד להגירה מסיבית, כמו ראשון לציון ומודיעין-מכבים-רעות.