במסגרת 'מדד האמון של אדלמן', בוצעה השוואה בין תוצאות סקרים מינואר ומאי השנה, לגבי 10 מדינות. התוצאות מראות שהאמון בממשלות עלה מ-54% ל-65%, נתון אשר עבר את מידת האמון שרוכש הציבור בעמותות, עסקים והתקשורת.
במסגרת הסקרים דיווחו במדד אדלמן על כך שהציבור צופה שממשלות יביאו קץ למגפה ויטפלו בהשלכותיה הכלכליות. השאלה היא האם ממשלות יוכלו לשמר לאורך זמן את אחוזי האמון הגבוהים הנוכחיים.
בבסיס הרעיון הדמוקרטי ניצב גרעין כלשהו של חוסר אמון ציבורי, אשר מאפשר לחייב ממשלות לתת דין וחשבון לציבור על מעשיהן. עם זאת, מערכות ציבוריות ברחבי העולם, הן לאומיות והן מקומיות, חוששות משחיקה משמעותית של האמון בהן לאורך השנים האחרונות.
מחקרי עבר שהתמקדו בתהליכים פוליטיים כגון ברקזיט בבריטניה ובחירתו לנשיאות של טראמפ בארה"ב, הסיקו שהסיבה המובילה להתרחשותם קשורה באובדן אמון הציבור במערכות הממשל הקיימות. מחקרים אחרים מגדירים את הסיבות המרכזיות לאובדן האמון בהתפתחויות המודרניות של כלי התקשורת, אשר חווים תהליך של פריצת השוק: עלייתם של מקורות דיווח מגוונים, מפוזרים ובלתי ניתנים לאימות.
במבט עולמי, רמה גבוהה יחסית של אמון מצוייה במדינות הנורדיות, רמה נמוכה יותר של אמון במזרח ודרום אירופה ומדינות בריה"מ לשעבר, ורמת אמון נמוכה במדינות המזרח התיכון, צפון אפריקה ואמריקה הלטינית.
בסין וויאטנם יש רמות גבוהות של אמון פוליטי וסוציאלי: אזרחים מביעים ביקורת כלפי בכירי שלטון מקומיים, אך לא ממירים את ההאשמות כלפי השלטון המרכזי. כאשר סין הוציאה הנחיות בידוד לתושבי ווהאן, הם חויבו לציית והסכינו לסמכות הממשלה. איטליה וספרד לא יכלו לצפות לרמה זהה של היענות ושיתוף פעולה.
הסקר המיוחד ב-10 מדינות אשר בוצע על ידי 'מדד האמון של אדלמן' בתחילת מרץ *, הראה שאנשים בטחו במידע על נגיף הקורונה שמגיע ממקורות רפואיים, מנהלים במקום העבודה, המרכז האמריקאי לבקרת מחלות (CDC), וארגון הבריאות הבין לאומי, הרבה יותר מאשר בטחו במידע על הנגיף שמקורו מדרגים פוליטיים בממשלה או ממנהיגים פוליטיים.
85% בטחו במידע בבתי חולים ורופאים, אבל רק 55% בטחו במידע מהממשלה. 58% טענו שהמצב מוצג באופן חמור יותר מהאמת, וזאת תמורת רווח פוליטי של המציגים, אבל הסקר בוצע לפני גל התחלואה הגדול במגיפה ואולי מראה את חוסר ההבנה בקרב הציבור באותו זמן של חומרת ההתפרצות.
*המדינות בסקר: ברזיל, קנדה, צרפת, גרמניה, איטליה, יפן, דרום אפריקה, דרום קוריאה, בריטניה, אנגליה
עם זאת, הסקר הבא של אדלמן, שבוצע במאי, חשף תמונה שונה. אחרי שחומרת המגפה התבהרה לאנשים ברחבי העולם, ותגובת המדינות השונות יצרה הבדלים עצומים בשיעורי התמותה, נראה כי האמון בממשל המרכזי גבר באופן משמעותי. ממשלות זכו לאחוזים גבוהים יותר מאי פעם במדד אמון הציבור: 65%. זאת מעל עמותות (62%), עסקים (62%), ותקשורת (56%). אמון בנציגי ממשלה עלה מ 48% ל 61%. העלייה הגבוהה ביותר באמון בממשל התרחשה בבריטניה, קנדה, גרמניה ודרום קוריאה.
ישראל לא נכללה בסקר של אדלמן, ויש לזכור כי שינויים משמעותיים התחוללו בממשלה באותו זמן. עם זאת, תפקידו הדומיננטי של משרד הבריאות והוראותיו שהתקבלו בשיתוף פעולה מצד הציבור, מרמזים שאמון הציבור בממשלה באותו זמן גבר.
סקר מטעם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מסוף אפריל 2020 שנגע לחוסן אזרחי מפני המגיפה, הראה היענות גבוהה מאד להוראות משרד הבריאות והממשלה. 84.6% מהמשיבים סבורים שהם צייתו באופן מלא להנחיות ו 7.8% מעידים שצייתו במידת מה. עוד, על פי אומדני איכות חיים של הלמ"ס, 2019, האמון במערכת הבריאות גבוה ועומד על 76.4%.
יתכן שהאמון בממשלה בישראל לא עלה כפי שעלה במדינות אחרות. על פי סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, ב-2019 אמון הציבור בממשלה היה נמוך, 30%. זוהי ירידה מ-2018, אז האמון בממשלה עמד על 34%, ובהמשך למגמה קודמת של ירידה באמון. יתכן שנתון זה התייצב או עלה במהלך המגפה, אך על כל פנים, סקר של הלמ"ס מאפריל 2020 מצא שהאמון בממשל המקומי עדיין גבוה יותר מאשר האמון בממשל מרכזי בישראל.
בהנחה שהאמון בממשלה בתקופת המגפה עלה, ושהאמון במערכות הבריאות נותר גבוה, השאלה שנותר לשאול היא: כיצד ניתן לשמור על רמות גבוהות של אמון הציבור ולתרגם אותן כך שתיווצר משילות טובה יותר?
