האם יש קשר בין מגדר לבין דפוסי הגירה? מסתבר שכן.
בפרסום "הרשויות המקומיות בישראל" של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שיצא השבוע, מופיעים היקפי ההגירה הבין-יישובית – ההגירה בין הרשויות המקומיות בישראל בשנת 2018. בסך-הכל עברו מישוב אל יישוב אחר בישראל 285,900 תושבים, כאשר כחצי מהם (141,600) היו נשים (וילדות) וכחצי (144,200) היו גברים וילדים.
כאשר בוחנים את היחס בין נשים לגברים במהגרים ליישובים, לפי אשכול חברתי-כלכלי, ולפי גודל היישוב, נשמר היחס בין נשים לגברים, אך כאשר משווים יישובים יהודים (בהם יותר מ-75% מהאוכלוסייה יהודית) ליישובים ערבים (יותר מ-75% מהאוכלוסייה ערבית) ניכר כי אל היישובים הערביים, (ומהם) מהגרות יותר נשים מאשר גברים. היחס בין הנשים המהגרות אל הישובים הערביים (10,360) לבין הגברים המהגרים אליהם (7,330) היה 1.41, זאת בהשוואה ל-0.96 ביתר הישובים, כלומר שבהם מספר המהגרים הגברים היה גבוה במעט ממספר הנשים. ניתן לשער כי חלק מהגירת הנשים קשורה לנישואין, ולמנהג של נשים לעבור אל ביתו של הגבר לאחר החתונה.
גם בירושלים היה מספר הגברים המהגרים אל העיר (6,860) גבוה במעט ממספר הנשים (5,900), כאשר היחס נשים:גברים היה 0.86.
קבוצה מעניינת נוספת היא מהגרים מבוגרים. 14,600 מהמהגרים אל יישובים בישראל היו בני 65 ומעלה, והם היוו 5.1% מהמהגרים. אחוז זה הוא פחות מחצי מחלקם באוכלוסיית ישראל, העומד על 11.8%. שיעור המהגרים המבוגרים היה גבוה יחסית בקרב המבגרים אל יישובים יהודיים מבוססים (אשכולות 9-10 במדד החברתי-כלכלי), אך גם בקרב המהגרים לישובים אלו, היוו בני 65 ומעלה רק 8% — אחוז נמוך משיעורם באוכלוסייה.