בחודש האחרון פורסם הסקר החברתי של הלמ"ס, ולפיו 90% מתושבי ירושלים מדווחים כי הם מרוצים או מרוצים מאוד מחייהם. שיעור זה דומה לממוצע הארצי (88%) ולשיעור המקביל בתל אביב (91%) וגבוה מהשיעור המקביל בערים גדולות אחרות כגון חיפה, נתניה, חולון וראשון לציון.

על פניו מדובר בבשורה נהדרת לעיר שחוברה לה יחדיו, אך בחינה מעמיקה של הנתונים מעלה תמונה מורכבת יותר. ניתן לראות שבניגוד לערים אחרות, כגון כפר סבא, שבהן תושבי העיר מרוצים מהתנאים באזור המגורים, מרוצים ממצבם הכלכלי ולבסוף גם מרוצים מחייהם, בירושלים קיים נתק בין מרכיבים אלו.

רוב תושבי ירושלים אינם מרוצים מהתנאים באזור מגוריהם; רק 37% מהתושבים העידו כי הם מרוצים מהניקיון, 48% מאיסוף האשפה, 37% מהשטחים הירוקים, 44% ממצב הכבישים והמדרכות ו-37% מהתחבורה הציבורית. עבור רוב התנאים הללו ירושלים מדורגת במקום האחרון בין הערים הגדולות.

גם בנוגע למצב הכלכלי, שיעור המרוצים בקרב תושבי ירושלים עומד על 58% – פחות מהממוצע הארצי (62%) ומהשיעור המקביל בתל אביב (64%).

לאור זאת, מפתיע להיווכח ש-90% מתושבי ירושלים מדווחים שהם מרוצים מחייהם, ולא זו בלבד, הם אף אופטימיים במיוחד: 62% מתושבי ירושלים מדווחים שהם מאמינים שחייהם יהיו טובים יותר בעתיד, ו-50% מדווחים שהם מאמינים שמצבם הכלכלי ישתפר בעתיד. שיעורים אלו גבוהים משמעותית ביחס לתל אביב וביחס לממוצע הארצי, ובשני היבטים אלו ירושלים נמצאת במקום השני מתוך 16 הערים הגדולות.

בחינת נתוניהן של שתי ערים נוספות שבהן נמצאו מגמות דומות – בני ברק ובית שמש – מעלה הסבר אפשרי לתופעה זו. הן בבית שמש והן בבני ברק התושבים הביעו רמת שביעות רצון נמוכה מאוד מתנאי החיים, ויחד עם זאת שתיהן מדורגות במקומות הראשונים בשיעור התושבים המרוצים מחייהם ובשיעור התושבים האופטימיים לגבי עתידם.

המאפיין הבולט המשותף לירושלים, בני ברק ובית שמש הוא שיעור גבוה של אוכלוסייה חרדית. ואכן, פילוח הנתונים עבור יהודים בירושלים מעלה כי קיים קשר חיובי מובהק בין רמת הדתיות של התושב לבין שני פרמטרים אלו (שביעות רצון מהחיים ואופטימית).

אם כן, תושבי ירושלים אינם שבעי רצון מתנאי החיים בעיר, אך הם – ובעיקר הדתיים שבהם – מרוצים מחייהם באופן כללי ואופטימיים לגבי עתידם.

מהי המשמעות הפילוסופית של תובנה זו? מוזמנים לשפוט בעצמכם.