מדי שנה ב-1 באוקטובר מצויין יום הקשיש הבינלאומי, שמטרתו לכבד, להוקיר ולציין את החשיבות בטיפול נאות בקשישים והדאגה לרווחתם.
בשנת 1948, עם קום המדינה, כ-4% מתושבי המדינה היו בני 65+. במרוצת השנים עלה בהדרגה שיעור הקשישים, ובשנת 2008 הוא עמד על 10%. שיעור הקשישים מכלל האוכלוסייה בישראל נמוך בהשוואה למדינות אירופה (16%) וצפון אמריקה (13%), אך גבוה בהשוואה למדינות אסיה (6%) ואפריקה (3%). שיעור הקשישים מושפע משיעורי ילודה ומתוחלת חיים. על פי תחזיות אוכלוסייה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2030 תהווה אוכלוסיית הקשישים בישראל 14% מכלל אוכלוסיית המדינה.
בשנת 2008 חיו בישראל 715,300 קשישים. שיעור הנשים בקרב הקשישים (57%) גבוה משיעור הגברים (43%), זאת בעיקר עקב תוחלת החיים הגבוהה יותר של הנשים. שיעור הקשישים הגבוה ביותר, בערים בנות 20,000 תושבים ומעלה, נרשם בבת-ים (19%), חיפה, קרית-ים, וגבעתיים (18%) והשיעור הנמוך ביותר נרשם בערים החרדיות – מודיעין עלית, אלעד וביתר עלית (1%).
בשנת 2008 התגוררו בירושלים 61,400 קשישים, שהיוו 8% מכלל אוכלוסיית העיר. שיעור הקשישים בקרב האוכלוסייה היהודית בירושלים (11%), דומה לשיעורם בישראל, אך גבוה באופן ניכר משיעור הקשישים בקרב האוכלוסייה הערבית (3%) בירושלים. הסיבה לפער זה נובעת משיעורי ילודה גבוהים בקרב האוכלוסייה הערבית.
השכונות היהודיות בהן נרשם שיעור הקשישים הגבוה ביותר הן: טלביה (29%), רחביה (27%), קטמון הישנה, המושבה הגרמנית ובית הכרם (22%-20%). השכונות הערביות בהן נרשם שיעור הקשישים הגבוה ביותר הן: באב א-זהרה (13%) הרובע הנוצרי (12%), והרובע הארמני (10%). שיעור הקשישים בירושלים (8%) נמוך בהשוואה לתל אביב וחיפה, אך גבוה בהשוואה ליישובים הסמוכים לעיר, למעט מבשרת.
