כשהוקמה מדינת-ישראל, ירושלים הוכרזה כבירתה והוחל ביישום מדיניות לאומית של הגדלת האוכלוסייה בירושלים. במסגרת מדיניות זו הופנו לירושלים גלי-עלייה בידי גורמים ממשלתיים. מרבית העולים באותה תקופה הגיעו חסרי-כול והוכוונו ליישובים על-פי יעדים לאומיים, ולאו דווקא על פי העדפותיהם שלהם. לקראת סוף שנות ה-60 מרבית העולים הגיעו מארצות הרווחה, הם היו בעלי משאבים כלכליים ולכן בחרו בעצמם את מקום-מגוריהם וכמעט שלא היו נתונים להכוונה ממשלתית ממוסדת.
תפנית חדה במגמת העלייה הסתמנה עם בואו של גל העלייה הגדול מחבר המדינות, שהחל בספטמבר 1989. אלו הגיעו אמנם חסרי משאבים כלכליים, אך קבלו סל קליטה ממדינת ישראל ולכן בחרו עצמאית את מקום מגוריהם לפי העדפותיהם ויכולותיהם. רק שיעור נמוך מהעולים מחבר המדינות בחר להתגורר בירושלים, בעיקר בשל מחירי הדיור הגבוהים ואופי התעסוקה – שירות ציבורי שמתבסס רבות על שימוש בשפה העברית שאינה שגורה בפיהם של עולים חדשים.
בהשוואה לשנות ה-90, חלה בשנים האחרונות עלייה ניכרת בשיעור העולים הבוחרים להשתקע בירושלים (מכלל העולים לישראל), אלא שמספרם האבסולוטי קטן. שינוי זה נובע בעיקר מן העלייה בחלקם היחסי של העולים המבוססים כלכלית. ניתן לשער שבממשם עלייה, בוחרים העולים בירושלים האטרקטיבית עבורם כבירת ישראל וכמרכז הרוחני והדתי של העם היהודי. הריכוז הגדול בירושלים של וותיקים שעלו מארצות הרווחה מקל על הקליטה בעיר של העולים החדשים, משום שלרבים מהם יש קרובים או חברים שגרים בעיר והם מסייעים להם בתקופת הקליטה הקשה.
בשנים 2000-2006 בחרו להשתקע בירושלים 19,200 עולים חדשים (לא כולל אזרחים ישראלים חוזרים). העולים לירושלים היוו 9% מהעולים לישראל, לעומת 6% שבחרו בחיפה ו- 5% שבחרו בתל אביב יפו. בשנים 2000-2006, כ-5,400 מהעולים לירושלים עלו ממדינות חבר העמים, 4,561 מארה"ב, 3,300 מצרפת, 1,041 מבריטניה, 688 מארגנטינה, 468 מקנדה, 292מאיראן וכל השאר מכל כנפי עולם.
עולים, לפי ארצות מוצא בשנים 2000 – 2006
מקורות:
משה ליסק, "ירושלים כראי של החברה הישראלית", בתוך: ירושלים החצויה 1948 – 1967, אבי בראלי (עורך), יד יצחק בן-צבי, ירושלים, (1994) עמ' 16- 22;
נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
