היותו של נגיף הקורונה מדבק מאד ובמיוחד בחללים סגורים, מוביל לקושי ממשי ותודעתי בהפעלה ושימוש בתחבורה ציבורית בתקופה זו. לצד זאת, תקופת הקורונה מביאה עימה שינויים דרסטיים בצרכי ודרכי ההתניידות של הציבור הישראלי (שינוי במגמות תעסוקה, יותר עבודה מהבית, צמצום פגישות מרובות משתתפים, לצד שימוש מוגבר ברכב הפרטי).  

בערים ומדינות אירופאיות רבות ידעו להגיב לשינויים אלו מיידית, וכבר בפרוץ המגפה בתחומן, החלו ביצירת עשרות קילומטרים של שבילי אופניים באמצעים מהירים כגון צביעת נתיבים, הפרדת נתיבים על ידי קונוסים או בטונדות, שינוי רחובות ממיועדים לרכב פרטי למיועדים לתנועה משולבת ועוד.  כך למשל בטירנה, אלבניה בוצעה סלילה מיידית של עשרות שבילי אופניים באמצעות צביעה ואמצעים זולים ומהירים אחרים:

פעולות מהפכניות אחרות של המרחב העירוני, בנושאים שמעבר לתחום האופניים, כוללים סגירה זמנית של רחובות לרכב והפיכתם למדרחובים, ניצול שטחים פנויים או מקומות חניה לשם הוצאת שולחנות וכסאות מן המסעדות לרחוב. כך עשתה גם ירושלים, כאשר הודיעה על סגירתם של 13 רחובות והפיכתם למדרחובים לשם תמיכה בעסקים פעמיים בשבוע.

עוד בישראל, גם תל אביב ניצלה את ההזדמנות והכריזה על סלילה של כ-20 ק"מ חדשים של שבילי אופניים.

המהלכים המהירים הללו נקראים בעגה המקצועית "עירוניות טקטית". ליאור שטיינברג, מתכנן עירוני שותף במשרד Humankind ברוטרדם, הולנד, הסביר לאחרונה:

"עירוניות טקטית היא גישה ודרך פעולה לשינוי ושיפור המרחב הציבורי. מטרתה היא לזרז שינויים במרחב האורבני. דרך הפעולה כוללת התערבויות לטווח קצר בעלות נמוכה, שניתנות לשיפור והרחבה"

כך למשל, כבר ב-2018 בניו זילנד קידמו שינויים טקטיים באחד הרחובות הסואנים באוקלנד: Federal Street. לעוד תמונות מייקאוברים לאורך השנים של רחובות באוקלנד ראו כאן. בעקבות הקורונה, הניו זילנדים רוצים עוד, ראו כאן.

 

על פי ד"ר אביגיל פרדמן , עמיתת ממשק במועצה הלאומית לכלכלה, פריז בולטת במיוחד בהיקף ההשקעה בעירוניות טקטית: הבירה הצרפתית יצרה תוספת של 50 ק"מ שבילי אופניים טקטיים תוך 10 ימים, והובילה לעלייה של 44% בשימוש באופניים לעומת התקופה המקבילה אשתקד.

בתאריך 6.5.20 יצאה קריאה ממשרד התחבורה ומנהל התכנון לרשויות המקומיות, לאמץ הסדרים טקטיים שיאפשרו חזרה למרחב הציבורי וניידות בשגרת הקורונה. קריאה זו היא רעיון מנחה, אשר פורסמה ללא תקציבים בצידה (בין אם עקב מגבלות תקציביות, או מתוך רצון לייצר עשייה מהירה – טקטית- ללא עיכובים בירוקרטיים). נכון לאמצע יולי, בכלכליסט כבר מדווחים על מחסור עולמי באופניים. ובישראל? בינתיים, נראה כי מרבית הרשויות המקומיות עוד לא מקדמות שינוי בשטח – אך קשה להצביע על הסיבה המרכזית לכך: האם מדובר בעומס רב בתקופת הקורונה? חוסר מוטיבציה של הרשויות, חוסר בידע ביצועי? או אולי חוסר עצמאות ואי בהירות לגבי השלכות משפטיות אליהן הן חשופות? ואולי ההתמהמות קשורה בכך שהשינוי הנדרש נתפס ככל כך גדול לעומת מצב העירוניות הקיים בישראל, עד שזה פשוט משתק.

אשכול רשויות השרון פועל בימים אלו על מנת לקדם ביצוע של פתרונות טקטיים בקרב חלק מ-13 הרשויות החברות בו, במסגרת שיתוף פעולה עם 'מיזם תחבורה מקיימת' אותו מנהל מכון ירושלים. את העבודה בתחום השינויים הטקטיים, בדגש על נושא האופניים, מובילה עמותת ישראל בשביל אופניים. עוד מקודמים במיזם נושאים של תחבורה גמישה ויצירת פורום מקצועי בנושא תחבורה בקרב רשויות ערביות באשכול, על ידי העמותות 15 דקות ותחבורה היום ומחר בהתאמה.

בירושלים, עמותת "אופניים בשביל ירושלים", נפגשה עם ראש העיר משה לאון והציגה לו תכנית ליצירת 4 ק"מ של שבילים בשלושה שלבים: תחילה ברח' גרשון שקד ('ציר גבעת רם'), לאחר מכן מרחוב בני בתירא לכיוון צפון, ולבסוף ציר קטמונים – רסקו, שביל שיעבור ברח' טשרניחובסקי, ש"י עגנון ויתחבר לבסוף למסלול בבני בתירא. התכנית שהציעו כאן.

ובינתיים, 'פדרציית האופניים האירופית' פרסמה באתרה לוח בקרה ובו מעקב אחר ביצוע שינויי תשתית טקטיים בערים ומדינות ביבשת: עד כה (19.7) הוכרזו כ-2000 ק"מ של שינויים, ובוצעו בפועל כבר כ-930 ק"מ. כ-75% מהצעדים שהוכרזו הם שבילי אופניים. ראו כאן – מומלץ לגלוש בדסקטופ.