ביום שלישי, י"ג באייר תשע"ד, 13.5.14, התקיים דיון על תעסוקת נשים חרדיות במסגרת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי של הכנסת. הצורך הבוער שלי להשתתף בדיון זה היה אך טבעי בתור אישה חרדית מן המניין. הרצון לשמוע מקרוב את מה שאומרים "אצלנו"— מבעבע בי לפני כל דיון שכזה. תקוות, תשוקות לב, פרפרים בבטן, פעימות חיים ובעיקר מחשבות הרבה הציפו אותי שבוע לפני הדיון בכנסת. אני עדיין מתרגשת כל פעם מחדש לשמוע אותי ועוד כמוני מדברות "עלינו"…

אמנם יש לי כבר "היסטוריה" עם דיוני הוועדה, מהם שאף הביכוני ביותר ואילצוני להסתכל סביבי ולשאול בתסכול: איך? איך זה שהגענו למצב של "מדברים עלינו שלא בנוכחותנו"? פותרים לנו בעיות בנושאים שמעולם לא נתפסו בעייתיים בעינינו? שמים במרכז את מה שנמצא אצלנו כל כך בשוליים…? אבל למרות כל זאת, ניסיתי לתת לזה עוד צ'אנס, לבוא מיוחלת, נטולת סטריאוטיפים ודעות קדומות… אחרי הכל צריך לתת "שוויון הזדמנויות" גם לאחרים.

כך הגעתי לדיון בוועדת הכנסת, שנפתח בדבריה של חה"כ ד"ר עליזה לביא: "נשים חרדיות הן לא אזרחיות סוג ב' במדינה. הן מרוויחות פחות, משכילות פחות ונתונות לניצול תעסוקתי בעקבות מצבן. בשל התמריצים החדשים, גדל הפער ביניהן לבין הגברים החרדים ושאר החברה בכל הנוגע לשכר, השכלה והתעסוקה, והוא רק ילך ויגדל ויהיה כֶּשֶל לדורות". חשבתי לעצמי, בעקבות דבריה החגיגיים משהו של חה"כ לביא, שנטלה על עצמה את תפקיד כותבת המַגנָה-כַרטָה של הנשים החרדיות: האמת, היא צודקת. מה קורה כאן?! מי בוחר? ולמה? והיכן להרים את תורן דגל השוויון?

במהלך הדרמות סביב חוק השוויון בנטל שכחו את העובדה הפשוטה: שיעור התעסוקה של נשים חרדיות עומד על 65 אחוזים, ואם לא נתאמץ להגדיל אותו או לפחות להפוך אותו לאיכותי יותר ולשמר אותו, נמצא את עצמנו מגדילים את הפער ולא מצמצמים אותו. התמריצים, שהמדינה החלה לתת לגברים חרדים למען רכישת השכלה ויציאה לעבודה ולמעסיקים על מנת שיעסיקו אותם ושיבואו על חשבון הנשים החרדיות, עלולים לפגוע בשיעור השתתפותן של הנשים החרדיות במעגל העבודה. כך ייווצר מצב אבסורדי, שמסכן את ההישגים הקיימים ואשר עלול לגרום לשימור העוני בחברה החרדית ואף להחרפתו. החשש הגדול הוא כי מאחר ובקרב הנשים החרדיות השיקול המרכזי של יציאה לעבודה הוא נשיאה ב"נטל" הפרנסה (במקרים רבים: למען הגברים, שתורתם אומנותם), תיווצר משוואה חדשה בנוסח: גברים עובדים = נשים לא. אפשר לקרוא לכך: "אפקט הדלת המסתובבת".

חשבתי על הדלת הזו ועליי ועל עוד כמה נשים כמוני, שלא ממש מתמצאות במספרים ובאחוזים ולא שוחות בעומק המונחים. מה הן (אנחנו) בסה"כ רוצות? לממש את לימודיהן? להשתמש בכישוריהן? לפתח קריירה מקצועית? להרגיש טוב במקומן? אני פוקחת עיניים גדולות ומביטה לכל עבר מסביבי: משפחה, שכנות, חברות, קולגות, והרי "בתוך עמי אנוכי יושבת", ולומדת, שהגורם הכלכלי, עליו מצהירות נשים חרדיות, הוא המניע החזק ביותר בשיקוליהן לצאת לשוק העבודה. לעומת זאת, מניעים כמו הגשמה עצמית ותרומה לחברה אינם מהווים מניעים של ממש להשתלבות בשוק העבודה בקרב נשים חרדיות. אולי, אם תשתנה המגמה האובססיבית של שילוב הגברים החרדים דווקא בשוק העבודה, אולי עוד יבואו ימים כאלו, בהם נשים חרדיות תעבודנה במקומות שליבן חפץ, מקומות שבהן כישוריהן ויכולותיהן ימצאו אור. כעת, לגודל החידלון, בדוחק השעה והפרנסה הן מתפתות לכל משרה שתוכל להעניק לחם וחלב לביתן. הן שוות הרבה יותר אבל מרוויחות הרבה פחות…

אז שוויון הכא, ונטל התם – ומה הועילו חכמים בתקנתם?! איך אפשר להשתמש בחרב הפיפיות של השוויון, כלהט החרב המתהפכת – פעם לכאן ופעם לכאן?

ואיך, איך אפשר לא להביא בחשבון את הגרסה המציאותית הפשוטה של השוויון, כפי שהיא חיה, נמצאת ומתרחשת בסלון ביתי, במטבח של שכנתי, בסמינר של חברתי, ומנגד להמשיך ולדבוק בגרסת השוויון המדוסקסת עד עייפה, כפי שהיא יפה ונמלצת בין מסדרונות הוועדה בכנסת?!