היהדות החרדית בארץ ישראל מתנהלת זה כששים שנה במערכת של התגוננות ו'היגררות'. מזעור- נזקים. עיקר תשומת-הלב והאנרגיה מופנים להתגוננות מפני גזירה זו או אחרת. האם לא הגיע הזמן שנעשה 'רגע חושבים' ונציג חזון כלשהו (בראש ובראשונה לעצמינו, ובשלב מאוחר יותר לעם כולו)?
אחד ממנהיגי המדינה אמר פעם כי "במזרח התיכון – או שאתה יוזם או שאתה נגרר"….
כלל זה נכון לא רק במזרח התיכון. הוא נכון בחיים בכלל ומכל הבחינות. הן בחייו הפרטיים של כל אדם ואדם והן בחיים ה'לאומיים' של כל עם ועם.
אינם דומים חייו של אדם שפועל עם חזון ו'תכנית-עבודה' מוגדרת ומסודרת לאדם שחי חיים 'אקראיים'. הראשון 'גורר' והשני 'נגרר'. הראשון 'מוביל' והשני 'מובל'. לראשון יש סיכוי [בסייעתא דשמיא, כמובן] להגיע 'לאן שהוא' ואילו השני 'ייגרר' אל החיים.
כשאין יעד אין לאן לחתור.
כך גם בנוגע ל'חיים הלאומיים' של כל עם ועם וכפי שכבר לימדנו החכם מכל אדם (משלי כט יח) בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם.
*
אחד ממונחי היסוד של ה'קאוצ'ינג' (אימון אישי) הוא: "אזור הנוחות".
'אזור' זה הוא האזור אליו התרגל האדם בחייו. האזור המוכר והנוח אינו בהכרח טוב לאדם. הוא 'נוח' אולם (במקרים רבים) הוא לא 'טוב'. האדם לא מוביל את השינוי המתבקש משום שהוא פוחד מפני החדש והלא-מוכר. הרתיעה משתקת אותו למקומו ה'ישן'.
לדוגמה: חברות ותאגידים רבים נעלמו והתאדו משום שמנהליהם לא ידעו להתאים את עצמם למציאות המתחדשת ונשארו 'תקועים' במוסכמות העבר ('אזורי הנוחות'), או – לחילופין – משום שהם הסתפקו רק בשמירה על הקיים ללא יוזמות התחדשות ו'פריצה' לשווקים וקהלים חדשים. מציאות כזו מובילה לניוונה של המערכת כולה.
על מנת לבצע את השינוי, האדם (או החברה) צריך להיות מודע יותר למציאות הנוכחית ולשאול את עצמו "האם אני נמצא במקום בו אני רוצה להיות?". והיה והתשובה היא שלילית אזי צריך האדם לאמוד נכונה את כוחותיו ויכולותיו. הוא צריך לבחון ולסקור את התנהלותו ולמצוא את 'הנקודות' שיביאו אותו למקום בו הוא היה רוצה להיות. לשם כך יש להציג (לעצמו, בעיקר) חזון ותכנית עבודה מסודרת. להיחלץ מן הפחדים ולהעיז ולפרוץ קדימה.
*
היהדות החרדית בארץ ישראל מתנהלת זה כששים שנה במערכת של התגוננות ו'היגררות'. מזעור- נזקים. עיקר תשומת-הלב והאנרגיה מופנים להתגוננות מפני גזירה זו או אחרת. חוק הגיוס, התערבות בתחומי החינוך, בעיות דת ומדינה, חילונה של המדינה (- חילולי שבת וכדו') וכדו'.
האם לא הגיע הזמן שנפעל לפי תכנית כלשהי? האם לא הגיע הזמן שנעשה 'רגע חושבים' ונציג חזון כלשהו (בראש ובראשונה לעצמינו, ובשלב מאוחר יותר לעם כולו)?
כבר מזמן אין לנו את ה'לוקסוס' של מסגרת שתפעל רק על מנת לשמר את הקיים. יתכן שהיו זמנים רגועים יותר בהם היה הדבר אפשרי. אולם, במציאות הנוכחית אם אנו לא 'נגרור' ניאלץ 'להיגרר'. המציאות המתרחשת מול עיננו מוכיחה זאת בצורה המיטבית.
*
אין בכוונת כותב השורות להטיף לשינויים מערכתיים שלא על דעתם של גדולי-ישראל ח"ו. גדולי וחכמי ישראל הם המה מאורי האומה ומנהיגיה. מפיהם אנו חיים.
המכוון הוא לדרכי הפעולה של העסקנים החרדיים למיניהם (חברי כנסת, אישי-ציבור וכדו'). אין ספק כי ישנם אנשי ציבור מוכשרים שמוסרים את נפשם למען הציבור בכלל ובפרט. אולם האם לא הגיע הזמן 'לרענן' את המערכת בחשיבה מחודשת על דרכי הפעולה?! האם הדרך הישנה והמוכרת הניבה תוצאות חיוביות?! האם לא הגיע זמן ה'חזון'?!
הבה נחשוב: מה אנו רוצים להשיג? מה הם היעדים אותם אנו – כחברה – מציבים לעצמינו?
*
ה'חזון' אינו אמור לטפל רק בנקודה זו או אחרת. הוא יכול וצריך לעסוק בנושאים רבים. נציג מספר דוגמאות:
1. מה הם מטרותיה של היהדות החרדית בנושא חיזוק דמותה וזהותה היהודית של המדינה (חינוך, הסברה יהודית וכדו').
2. הגדרה והסדרה ברורה יותר של יחסי 'דת ומדינה' בדגש על נושאים שונים שעולים מעת לעת לדיון: לדוגמה – שבת, הטמעת ערכי המשפחה היהודית (בהקשר למוסד הנישואין), ועוד. (דומה שכבר עשרות שנים הנושא לא נבחן לעומקו ע"י הציבור החרדי, ולצערינו הסטטוס-קוו נרמס ו'ננגס' כל העת).
3. הנגשת והסברת עמדות הליב"ה של הציבור החרדי לכלל האזרחים ע"י הקמת מערך הסברה חרדי מיומן וכדו' (לצערינו נושא ההסברה נזנח – כמעט לחלוטין – ואת פירות ההזנחה הזו אנו משלמים יום יום).
4. יחס הציבור החרדי למסגרות המדינה השונות כצבא, סמלי שלטון וכדו'. השתלבות (בצורה שמתאימה לאורח החיים החרדי) או התנתקות ממסגרות אלה (או מחלקם).
ב'חזון' זה ניתן וצריך אף לעסוק בפרטים רבים ונוספים, אולם – ראשית כל – עלינו לזכור את העיקרון. העיקרון שהיה נכון כבר זמן רב – חברה בריאה אינה מתנהלת בהתנהלות של 'שלוף'. חברה בריאה פועלת עם 'תכנית עבודה' ויעדים מוגדרים וברורים.
כבר מאוחר, אולם עדיין לא מאוחר מדי. ה'כפפה' מחכה שנרים אותה.
הגיע זמן החזון.
פורסם במקור במדור "שיח חרדים" מאת המרכז לחקר החברה החרדית במכון ירושלים.
המחבר הוא ר"מ בישיבה גבוהה בב"ב, מרצה ביהדות ובמחשבת ישראל.
שאלת פתיחה: האם יש מנהיג אחד לדור המכוון את העתיד ומורה דרכו? לא לדעתי ההנהגה החרדית אינה מגובשת ולפיכך אין את היכולת לגבש חזון המתאים לכל הלכי הרוח. אולי בנקודות עליהם בוודאי אין מחלוקת. אבל מישהו יהיה אז חייב להרים את הכפפה ולהשתמש בה עד לתוצאה
קצת מוזר, אבל כל התפתחות המחשבה היהודית, היתה תמיד בהיגררות וצתוך התפלמסות אפולוגטית. החל ברס"ג וכלה במורה הגדול. היחיד שעושה רושם שהגה מתוך עצמו ולאו דווקא כתגובה, היה פילון, אבל הוא וכל יהדותו נדחו אלי שוליים, כך שאיננו ממש ממשיכי דרכו. עוד אחד שנעשו שתי כליותיו, רבניו, הינו האר"י הקדוש שלא חדל להמציא יש-מאין (ולטעון שזה יש מיש). בימינו אנו, כבר נואשנו ממצוא חזון. המערכת החרדית כה סבוכה ומורכבת, עד שלכאורה אין אפשרות לצאת מהמבוכה הזו. כדי להיות חרדי ראוי לשמו, אתה צריך לטעון שמורינ גדולי הדור ומאורי האומה הם המורים דרכינו וכו'. וברובד זה אין מי שמבין בכלל כלום בכל נושאי מהות החיים. מאז עזב אותנו ר' משה שפירא לאנחות, כמדומה שלא נותר בכלל עם מי לדבר. גם ר' משה היה מסורתן דבק באתמול, אבל לכל הפחות היה בר דעת ובר מחשבה. היום, אם תפנה אל מי מהגדולים' בשאלת מהות, הרי שיפנה אותך לנויגרשל כלשהו ובכך יסתיים עיונו בסוגיא. אולי אולי אולי בעלי התשובה, שמתחילים להבין להיכן נפלו, יובילו מהלך של מחשבה מחודשת, אבל יקח זמן עד שהם יכרו כחרדים לגיטימיים – אם. אשמח אם יתפתח דיון אמת בנושא ומתנצל אם נשמעתי נחרץ ובוטה מידי.