בירושלים, מעצם היותה עיר ענייה ביחס לערים הגדולות האחרות בישראל, נצפה לראות פחות משקי בית אשר מחזיקים במוצרים בני-קיימא, אשר מחיר חלק מהם גבוה. על כך יש להוסיף את הנתון לפיו אחוז ניכר מתושבי העיר הם חרדים וערבים, הרואים בחלק מן המוצרים האלו כמותרות, או שאחזקתם אינה מקובלת מבחינה דתית. מכאן, ניתן להבין מדוע שיעור הבעלות על מוצרים בני-קיימא מסוימים בירושלים הוא נמוך יותר ביחס לערים אחרות. למרות זאת, אופייה של ירושלים מגלה ממצאים מפתיעים ביחס לבעלות על מספר מוצרים.
דפוסי החיים של האוכלוסייה החרדית בעיר, למשל, מורים כי אחוז הבעלות על מקפיא עמוק, המשמש משפחות מרובות ילדים, עמד בשנת 2016 על 31%, לעומת 25% בישראל ו-9% בתל אביב-יפו (בקרב הערים הגדולות בישראל, שנייה ירושלים רק לבני-ברק). בנוסף, ריבוי תושבי העיר הערבים, אשר מעדיפים לצרוך את השידורים מדינות הסביבה, מציבים את ירושלים במקום הראשון בין הערים בשיעור משקי הבית בעלי ממירים דיגיטליים (27%) וצלחת לוויין (29%), לעומת שיעור של 11% ו-16% בהתאמה בישראל.
שיעור השימוש במוצרים בני-קיימא לצרכי תקשורת בירושלים הוא נמוך יחסית לשיעור בישראל ובערים אחרות: בשנת 2016 עמד אחוז משקי הבית בירושלים להם יש חיבור לאינטרנט על 56% בלבד, לעומת 75% בישראל, 87% בתל אביב-יפו ו-85% בחיפה. שיעור משקי הבית להם היה בעלות על מחשב ביתי היה 67%, לעומת 78% בישראל, 86% בתל אביב-יפו ו-82% בחיפה. למרות האמור, בחינה של שיעורי הבעלות על מוצרים לאורך שנים מצביעה על מגמה של עלייה באחוז משקי הבית להם יש בעלות על מוצרים אלו. שיעור משקי הבית בירושלים להם מנוי לאינטרנט עמד, כאמור, על 56% בשנת 2016, אך יש לזכור כי בשנת 2002 היה אחוז משקי הבית המנויים 20% בלבד. כך גם שיעור הבעלות על מחשב ביתי, אשר גדל מ-51% בשנת 2002 ל-67% בשנת 2016. גם שיעור השימוש בטלפון סלולרי בקרב משקי בית בירושלים רשם גידול בין השנים 2016-2002, מ-76% ל-97%, אך גידול זה דומה לשיעור הבעלות בישראל. גם מגמת שיעור הבעלות על טלוויזיות במשקי בית בירושלים דומה לזו של ישראל וערים נוספות, שם קיימת השפעה של כניסת אמצעי צריכת תקשורת חדשים אשר מייתרים את השימוש בטלוויזיה, ובאופן זה חלה ירידה בתקופה זו בשיעור הבעלות של משקי בית בירושלים על מכשירי טלוויזיה, מ-78% בשנת 2002 ל-67% בשנת 2016.
מקורות: למ"ס, מכון ירושלים למחקרי מדיניות
