שירותי התחבורה הציבורית בישראל הם לעיתים איטיים ולוחות הזמנים שלהם אינם מדוייקים. קל וחומר כאשר צריך לעבור מאמצעי תחבורה ציבורית אחד לאחר. אי לכך מעדיפים רבים להשתמש ברכב הפרטי. שימוש ברכב פרטי אמנם כרוך בעלויות גבוהות יותר, אך הוא מאפשר להגיע ממקום אחד למקום אחר ביתר קלות, וכן להיות ניידים בשבתות ובחגים, ימים בהם לא פועלת התחבורה הציבורית. אולם יש לציין שלשימוש ברכב פרטי יש השלכות כלכליות וסביבתיות מזיקות כגון זיהום אוויר, קרקע ומקורות מים, צמצום השטחים הפתוחים, עלויות כלכליות של הגודש בכבישים ותאונות הדרכים ועוד.

בסוף שנת 2009 היו בישראל כ-2,458,700 כלי רכב מנועיים, 79% מהם כלי רכב פרטיים. רמת המינוע עמדה על 326 כלי רכב לכל אלף תושבים. במהלך השנים חלה עלייה ברמת המינוע בישראל מ-211 כלי רכב לאלף תושבים בשנת 1990, ל-288 בשנת 2000 ול-326 בשנת 2009. עם זאת רמת המינוע בישראל נמוכה בהשוואה למדינות המפותחות.

בסוף שנת 2009 היו בירושלים 168,700 כלי רכב מנועיים, 77% מהם כלי רכב פרטיים. רמת המינוע עמדה על 218 כלי רכב לכל אלף תושבים.
בישובי מטרופולין ירושלים שתושביהם מרבים ליומם (אנשים הנוסעים מידי יום מיישוב מגוריהם ליישוב אחר, לצורכי עבודה, לימודים או כל מטרה אחרת) בולטים הפערים בשיעור הבעלות על רכב. פערים אלו בשיעור הבעלות על רכב קשורים קשר ישיר למעמד החברתי-כלכלי של תושבי ישובים אלו. שיעור בעלות נמוך על רכב נרשם ביישובים החרדיים מודיעין עילית (43) וביתר עילית (53). שיעורי בעלות גבוהים יחסית נרשמו במעלה אדומים (281), במודיעין-מכבים-רעות (301) ובמטה יהודה (333). גם באבו גוש נרשם שיעור בעלות על רכב גבוה מזה שבירושלים – 228.

מקור: כלי רכב מנועיים 2009, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.