סקר שנערך מטעם מכון "שחרית", אשר ממצאיו הוצגו ב"מכון ירושלים", בדק עמדות של הציבור החרדי כלפי נושאים ותחומים שונים. אחד הממצאים אשר עלה מן הסקר והפתיע את החוקרים הצביע על כך כי נשים חרדיות מחזיקות באופן מובהק בעמדות קיצוניות יותר מגברים ומתפקדות כעל תקן שומרות הגחלת. יותר נשים מגברים ציינו שהיו רוצות לראות כאן מדינת הלכה. פחות נשים מגברים תומכות בהיגד כי "מאד חשוב שצעירים שאינם לומדים בישיבות ישרתו בצבא או בשירות לאומי. הנשים פחות שמחות מהגברים לראות שיותר חרדים לומדים במוסדות להשכלה גבוהה. נשים פחות מעוניינות להכיר חילוניים מאשר גברים.
 

שמרנותן של נשים אל מול חשיפתן לעולם המודרני בהיותן מפרנסות 

ברשימה זו אנסה ליישב את הסתירה בין העובדות העולות מן הסקר לגבי שמרנותן של הנשים לבין חשיפתן של הנשים לעולם המודרני בשל תפקידן כמפרנסות בחברה החרדית.

עם התפתחותה של חברת הלומדים, על מנת להבטיח את לימוד התורה על ידי גברים כערך מרכזי בעם ישראל, נדרשה חלופה כלכלית אותה מקיימות הנשים. תפקידה המסורתי של האישה השתנה. על מנת לאפשר את קיומו של עולם התורה מתחנכות הנשים על האידאל של בעל תלמיד חכם והן נוטלות עליהן את עול הפרנסה.

להפקדת הפרנסה בידי הנשים יחד עם החשיפה לעולם המודרני יש השלכות רבות. מכיוון שמקומות התעסוקה בתוך החברה מוגבלים, מתקיימת  יציאה נרחבת של נשים חרדיות לעבודה מחוץ לגבולותיה של החברה. במהלך יציאה זו נוצר פרדוקס. "יציאה זו שמונעת ממניעים כלכלים של פרנסת המשפחה ומתבססת על החינוך אשר מקבלות הבנות כמאפשרות לבעליהן לשבת וללמוד תורה, חושפת נשים אלה לפסיפס החברתי-תרבותי של החברה בישראל, לצורות חיים מגוונות לתפיסות עולם שונות ולמשמעויות של תגמול בעבודה קריירה ועוד, דברים הנמצאים בניגוד לאידאל הסגירות והשמרנות". (קפלן ושטדלר 2012). מנגד, עומד הממצא המציג את הנשים כשמרניות וקיצוניות  יותר מהגברים.

הבדלים מהותיים בין חינוך הבנים בישיבות לחינוך הבנות מוסדות החינוך העל יסודי-סמינרים 

על מנת לנסות ליישב את הסתירה ברצוני להצביע על הבדלים מהותיים בין חינוך הבנים בישיבות לחינוך הבנות מוסדות החינוך העל יסודי-סמינרים. 
הנער החרדי נכנס לישיבה החל מגיל בר-מצווה עד לחתונתו ועד בכלל. הלימודים בישיבה מתבססים בעיקר על גמרא – סוגיות תלמודיות העוסקות באידאות רוחניות ומוסריות. הישיבה נתפסת כ"תיבת נוח"- מקום הגנה מפני המודרנה. המציאות העכשווית אינה נכנסת בשערי בית המדרש. בעקבות זאת נוצר חיץ בין העולם הממשי לבין עולם הלימוד התורני. בפועל, קיים נתק בין עולם הלימוד התאורטי לבין החיים המציאותיים המודרניים. 
לתוך הוואקום המתואר, נכנסות הנשים. המוטו המרכזי מבוסס על  המשפט "נשים במה זכיין" – בזכות מה זוכות נשים לעולם הבא – בזכות שמזרזות את בניהן ללכת לבית הכנסת ושולחות את בעליהן לבית המדרש. האישה החרדית אחראית על קיומה בפועל של התורה. היא זו שמתרגמת את האידאה למציאות של חיים דינמיים: ילודה, פרנסה, חינוך, פנאי והשקפה. האישה שאינה ספונה בבית המדרש נדרשת לקיומם של החיים הממשיים.
מערכות החינוך של הבנות והנשים מנחילות ומטמיעות את האתוס המקודש של לימוד התורה. אמנם נשים לומדות ומלמדות לימודי קודש, אך הן אינן לומדות גמרא. הן אינן מחוברות לטקסט אלא לרעיון. בשל העובדה שהאישה אינה נגישה לגמרא היא נמצאת באופן תדיר כנושאת  עיניה כלפי הערך הנשגב, לימוד התורה מבחינתה הוא אידאה בלבד והיא זו שזכתה לקיימו במציאות. 
לימוד הגמרא הינו הדרך שבה מתורגמת האידאה למציאות. תורה שבעל פה הינה תרגום התורה שבכתב למציאות, כלומר יישומו של הרעיון התאורטי. בידי האדם הלומד היכולת להתוודע למורכבות וממילא לחפש את דרך האמצע. האדם שאינו לומד מעדיף ללכת לקיצוניות, אשר בה הסיכוי לטעות הוא קטן יותר. כאשר לימוד הגמרא אינו נגיש לנשים אין יחס ממשי לצורת  תרגום הרעיון, ואז הנשים מתמודדות לבד ומחליטות, לרוב לחומרה. מקום ההקצנה אשר לשם חותרות הנשים ,הוא מקום ערכי/אידיאולוגי אשר מהווה מוקד של כוח.
יוצא מכך שמבחינה מציאותית מקיימות הנשים את עולם המעשה, וככאלה הן מעורות היטב במודרנה. הן בעלות משאבים מרובים, הן רוכשות השכלה, עובדות מתפתחות ובעלות ניעות תעסוקתית. אולם, מבחינה אידיאולוגית הן מובילות קוו שמרן. למעשה, הן מתנהלות בתוך מרחב שלם בחירות כמעט מליאה ושולטות בו. האידיאולוגיה והפרקטיקה אינן עומדות בקנה אחד. אפשר להעז ולהגיד כי דפוס זה אשר אני מתארת מציב את הנשים במקום של כוח רב  ושל השפעה חברתית -רחבה, בהיפוך גמור ממה שנהוג לחשוב, וממילא לא בקלות יוותרו על כוח זה.