בשבוע שעבר בדקנו את מידת הסגרגציה המרחבית במגורים בין יהודים וערבים בירושלים, בהשוואה לערים המעורבות האחרות בישראל. הסגרגציה במגורים בירושלים היתה חזקה ביחס לערים האחרות, ומדד אי-הדמיון (index of dissimilarity) בעיר עמד על 96%. מספר זה מבטא את מידת ההפרדה במגורים בין יהודים לבין ערבים בעיר, והוא מוגדר כאחוז התושבים מקרב אחת הקבוצות, שיצטרכו, תיאורטית, לעבור לשכונה אחרת על-מנת שבכל אזור יהיה היחס בין שתי הקבוצות זהה ליחס בעיר כולה. בטור זה ננסה לבחון את מידת ההפרדה בתוך השכונות היהודיות, בין הקבוצות השונות הנבדלות זו מזו באופי הזהות הדתית — חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים.
גם בקרב האוכלוסייה היהודית בעיר קיימת הפרדה במגורים בין קבוצות שונות, אך היא מתונה יותר מההפרדה בין יהודים לבין ערבים. באמצעות נתוני סקר כוח אדם של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בדקנו את מדד אי-הדמיון בין בני 15 ומעלה, בין כל שתיים מארבע הקבוצות, ובסך-הכל שישה קשרים. ערכי המדד נעו בין 30% (בין דתיים למסורתיים) לבין 82% (בין חרדים לחילונים). כצפוי, רמת ההפרדה בין האוכלוסייה החרדית לבין כל אחת משלוש האוכלוסיות האחרות (69% בין חרדים לדתיים; 77% חרדים – מסורתיים; וכאמור, 82% חרדים – חילונים) הייתה גבוהה יותר מאשר רמות ההפרדה של שלוש קבוצות אלו זו מזו (38% דתיים – חילונים; 31% חילונים – מסורתיים; וכאמור, 30% דתיים – מסורתיים).
התמונה העולה היא של שלוש אוכלוסיות המרכיבות את מה שאנו מכנים לעיתים "אוכלוסייה יהודית-כללית", החולקות את שכונות העיר, בעוד שהאוכלוסייה הרביעית, החרדית, נבדלת הרבה יותר מבחינת מגורים. חשוב לציין שמדד אי-הדמיון מציג את מידת ההפרדה במגורים, ולאו דווקא את מידת החשיפה של כל קבוצה לקבוצה האחרת. קיימים מדדים אחרים לבחינת החשיפה ההדדית בין הקבוצות.
