צפוף זה טוב

 

צפיפות עירונית היא אחד המפתחות ליצירת סביבה מגוונת. במקום בו חיים בני אדם רבים בשטח מצומצם, יכול להתפתח מגוון של עסקים, מוסדות חינוך, תרבות ועוד. כך לדוגמה מרכזי הערים, המתאפיינים לרוב במגוון, אל מול השוליים והיישובים הפרבריים, בהם לרוב לא מתפתחים עסקים ומוסדות רבים. מסיבה זו, ובעיקר במדינת ישראל בה משאב הקרקע נמצא במחסור והוא הולך ואוזל, הוגדר ציפוף המרקמים העירוניים כיעד תכנוני. בירושלים חשוב הדבר עוד יותר, מאחר שהיקפן של עתודות הקרקע לבנייה מחוץ לשטח הבנוי כיום, מצומצם ביותר. 

 

לאחרונה הסתיים תהליך המעקב והעדכון של תמ"א 35, תכנית המתאר הארצית המשולבת. בתהליך נבחנו בין היתר גם הצפיפויות במרקמים העירוניים המוגדרים בתמ"א, על-מנת לבדוק את מידת העמידה של התכנית ביעדיה (שאחד מהם הוא הגדלת הצפיפות העירונית על-ידי הכוונת עיקר הפיתוח לערים), ואת המגמה לאורך זמן. נמצא כי צפיפות המגורים בשטח הבנוי בירושלים עמדה בשנת 2007 על 12,900 נפשות לקילומטר רבוע בנוי, או 12.9 לדונם בנוי. לשם השוואה, הצפיפות בחיפה עמדה על 10.5 נפשות לדונם בנוי, ובתל-אביב – יפו היא הגיע ל-10.6 בדרום העיר, ול-7.9 בצפונה. 

 

ההבדל בצפיפות העירונית בין ירושלים לבין חיפה ותל-אביב – יפו נובע מגורמים רבים, וביניהם הבנייה הקומפקטית של שכונות מרכז העיר והעיר הפנימית בירושלים (אשר בחלק מהן מגיעה הצפיפות עד 47 נפשות לדונם בנוי). משקי הבית הגדולים יחסית בירושלים, תורמים גם הם לצפיפות הגבוהה. צפיפות גבוהה מאפיינת גם אזורים במזרח העיר. 

 

שיפועים חריפים ושטחי תעשייה נרחבים (כמו בחיפה), הם גורמים המקטינים את הצפיפות הממוצעת. כך גם לגבי שטחי מסחר ותעסוקה נרחבים, כגון בתל-אביב – יפו. החלטות תכנוניות, כגון לא לבנות בעמקים בירושלים, מקטינות אף הן את הצפיפות. 

 

מהממצאים עולה כי כמו ערים אחרות בארץ, נמצאות ירושלים ותל-אביב – יפו, בתהליך של הצטופפות. בירושלים עלתה הצפיפות מ-11.2 בשנת 1998, ל-12.9 בשנת 2007. ציפוף חד במיוחד התרחש בעיר בית-שמש, שכמעט שהכפילה את הצפיפות בה בתקופת זמן זו, מ-8.3 ל-15.1.