צפיפות מגורים גבוהה פירושה מספר תושבים גדול המתגורר על שטח קטן יחסית. בניגוד לעבר, המגמה כיום בתכנון בישראל, כפי שנקבעה בין היתר בתכנית המיתאר הארצית תמ"א 35 היא לצופף את הישובים, על-מנת לייעל את השימוש בקרקע, ולמנוע כרסום בשטחים הפתוחים.
בתכנון מבחינים בין צפיפות נטו, המבטאת את מידת הניצול של המגרש הבודד, לבין צפיפות ברוטו, הבוחנת את הניצול של כלל השטח – כולל שטחים ציבוריים, רחובות ושטחים פתוחים. לרוב נמדדת הצפיפות ביחידות דיור לדונם (1,000 מטר רבוע), אך בבחינה של עיר שלמה ראוי לבחון גם את מספר התושבים לדונם בכל אזור.
בשל חוסר בנתונים באיזורים הערביים, לא נכללו אזורים אלו בניתוח.
האזורים הצפופים ביותר, בהם עולה הצפיפות על 25 תושבים לדונם, הם האזורים החרדיים במרכז העיר, הכוללים את השכונות גאולה; כרם אברהם; בית ישראל; ושכונת הבוכרים. שכונות אלו מתאפיינות בבינוי צפוף – ברובו טוּרי, רחובות צרים ומיעוט שטחים פתוחים. נתון זה מלמד שצפיפות גבוהה אינה מושגת בהכרח על-ידי בנייה גבוהה. בנוסף, צפיפות גבוהה מאפיינת את האזורים שמואל הנביא; סנהדריה; חלק מנחלאות; מרכזה של שכונת בית וגן; וגבעת שאול. כל האזורים הללו מתאפיינים בין היתר במשקי בית גדולים יחסית. אחד מהיתרונות להן זוכות שכונות אלו כתוצאה מהצפיפות הגבוהה הוא מרחקי הליכה קצרים לשרותים שונים בשכונה ובקרבתה. יתרון נוסף הוא חיי הרחוב התוססים.
בצפיפויות הנמוכות, מ-6 תושבים לדונם ומטה, נמצאות שכונות עתירות שטחים לא מבונים, כגון אזורים בשולי העיר (לדוגמה חלקים מפסגת-זאב), אך גם אזורים הכוללים פארקים גדולים (כגון רמת דניה), או דרכים רחבות (כגון האזורים הסמוכים לדרך חברון). ניתן לשער כי אזורים אלו מתאפיינים במרחקי הליכה גדולים, המובילים להישענות על רכב פרטי או תחבורה ציבורית.
מקור הנתונים: עיבוד לנתוני מפקד האוכלוסין 2008, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
ניתן גם לצפות ב-google maps כאן
יאיר