בשנת 2014 היה השכר הממוצע לשעה של גברים בירושלים (45 ש"ח) נמוך מזה של הנשים (48 ש"ח). זאת לעומת המצב בישראל בו השכר השעתי של הגברים (58 ש"ח) גבוה ב-19% משכר הנשים (49 ש"ח), כשבתל אביב הפער היה גבוה אף יותר, : 24% (72 ₪ לעומת 58 ש"ח). האם נכון יהיה להסיק מכך כי בירושלים מצב הנשים ביחס לגברים משופר יותר מברחבי מדינת ישראל?
התשובה למרבה הצער איננה חיובית. זאת בשל מספר עובדות המשפיעות לחיוב על גובה השכר המוצג, אך במקביל הן מלמדות על מצב עגום יותר בקרב חלק נכבד של הנשים הירושלמיות.
מספר הנשים בירושלים בגילאי העבודה העיקריים (25-65) עומד על כ-166,600 נפש, מתוכן, כ-38% הן ערביות. בקרב הנשים הערביות כ-22% הינן בעלות השכלה אקדמית לעומת שיעור השכלה אקדמית של כ-50% בקרב הנשים היהודיות. השכלה גבוהה מאפשרת יכולת השתכרות גבוהה יותר, ולפיכך רמת השכר בקרב הנשים הערביות נמוכה יותר משל הנשים היהודיות. שיעור ההשתתפות של נשים ערביות בכוח העבודה עומד על 21% וזאת לעומת שיעור השתתפות של 79% בקרב הנשים היהודיות. מסתבר כי בהינתן רמת ההשכלה הנוכחית, אילו שיעור ההשתתפות של הנשים הערביות היה עולה, היינו רואים השפעה שלילית על רמת השכר השעתית לאישה בירושלים.
כך, יתכן מצב בו כותרות העיתונים יבשרו על הרעה במשכורות הנשים בירושלים, ללא שתהיה פגיעה במשכורת של אף אישה, וזאת בשל השתתפות גדולה יותר של נשים חסרות השכלה גבוהה המשתכרות שכר שעתי נמוך יותר מהממוצע הנוכחי.
השפעה דומה עשויה להתרחש כאשר ישנו גידול בשיעורי ההשתתפות והתעסוקה, הנובעת מכניסתם של עובדים בתחתית סולם השכר לכוח העבודה, מה שעשוי לגרור את השכר הממוצע כלפי מטה. במציאות השכר האישי לא השתנה ואף חלה עלייה ברמת החיים של אלו שנכנסו לכוח העבודה והחלו להשתכר, אולם הממוצע, שהוא הנתון המשתקף בדרך כלל בתקשורת, עלול לרדת.
לפיכך, חשוב מאוד לא להסתמך על אינדיקטור אחד בכדי לקבל תמונת מצב של המציאות, וצריך לבחון כל נתון על פי ההקשר המסוים שלו.