אחד הגורמים העיקריים המזוהים עם עוני, הוא שיעור השתתפות נמוך בכוח העבודה. משכך, אחד היעדים שהמדינה הציבה לעצמה, על מנת לעודד צמיחה כלכלית של המשק ולהוציא אוכלוסיות ממעגל העוני, הוא הגדלת שיעור ההשתתפות בכוח העבודה של גברים חרדים, שיעור העומד כיום בישראל על כ-54%, ועידוד השתתפות בשוק העבודה של נשים ערביות, שיעור העומד בישראל על 35%.
גם בירושלים מרבית המאמצים והמשאבים שהמדינה משקיעה מתרכזים בשתי אוכלוסיות אלו, כאשר בירושלים שיעור הגברים החרדים המשתפים בכוח העבודה (43%) נמוך יותר מזה שבישראל וכך גם שיעור הנשים הערביות המשתפות בכוח העבודה (22%).
מאמצים אלו נתקלים בקשיים הנובעים מנורמות חברתיות ותרבותיות להן השפעה על השתתפות אוכלוסיות אלו בכוח העבודה. הגברים החרדים מצופים ללמוד תורה, ולכן הנשים החרדיות נוטלות על עצמן את נטל פרנסת המשפחה. בקרב האוכלוסייה הערבית, נשים ערביות מצופות להישאר בבית ולטפל בילדים שכן, התפקיד המסורתי של הגבר הערבי הוא לפרנס את המשפחה. כמובן שלאלו נוספים חסמים אחרים הנובעים ממחסור בתשתיות, מעונות לילדים ועוד.
תכניות המדיניות המופעלות כיום לעידוד תעסוקה בקרב אוכלוסיות אלו, נתקלות בקשיים, שכן צעדים אלו מיושמים בניגוד למגמות החברתיות המקובלות שצויינו לעיל. התוצאה היא שלמרות ההשקעה הגדולה ההשפעה הרצויה מושגת באופן חלקי בלבד.
לדעתי, על המדינה להפנות משאבים גם לקידום תעסוקה איכותית של גברים ערבים ושל נשים חרדיות אוכלוסיות אלו כבר נמצאות בשוק העבודה, וניתן להעלות את רמת השכר שלהם ולשפר את איכות החיים.
אוכלוסיית הגברים הערבים בירושלים משתתפת בכוח העבודה בשיעור (84%) הגבוה מהממוצע בקרב היהודים, ושיעור הנשים החרדיות המשתתפות בכוח העבודה גבוה אף הוא (70%), אבל השכר שלהם נמוך משמעותית מהשכר הממוצע. גבר ערבי מרוויח בממוצע 5,800 ₪ בחודש, לעומת גבר יהודי המשתכר 10,600 ₪, ואישה חרדית משכרת 5,700 ₪ לעומת אישה שאינה חרדית המשתכרת 7,000 ₪ בחודש. הסיבה העיקרית לשכר הנמוך היא פערים בחינוך ובהכשרה המקצועית של האוכלוסייה הערבית ונטייה של נשים חרדיות לעסוק במקצועות מצומצמים המקובלים במגזר כגון הוראה, יחד עם הבחירה לעבוד קרוב לבית.
השקעה זאת, כך נראה לי, אינה כרוכה במלחמות חברתיות, תדרוש השקעה נמוכה יותר ותניב תשואה גדולה יותר בטווח הקצר שכן האוכלוסייה הזאת כבר נמצאת בשוק העבודה והמאמצים צריכם להתרכז בלשפר את מעמדה שם.
