אחד מהמקורות ללימוד על אוכלוסייה הוא מבנה הגילים שלה – כמה תושבים ישנם בכל שכבת גיל. ריבוי ילדים, שכבת גיל דומיננטית, הפרש מדורג או חד בין שכבות גיל – כל אלו הם רמזים למאפיינים דמוגרפיים כמו הגירה, ילודה, ואפילו השכלה. את הגילים חוקרים בדרך כלל באמצעות תרשים המכונה "פירמידת גילים". הסתכלנו על כמה פירמידות (או "חצאי פירמידות" במקרה שלנו) מנתוני סוף שנת 2019, העתידים להתפרסם בשנתון הסטטיסטי לירושלים, ביום ירושלים הקרוב.

בקרב בני 0-34 בירושלים, נראה שהשיפוע של הפירמידה, או ההפרש בין שכבות הגיל, קבוע. המשמעות עשויה להיראות כאילו שיעור הילודה לא השתנה ב-35 השנה האחרונות. אך מבט נפרד בשתי האוכלוסיות העיקריות של העיר, יהודים (ואחרים), וערבים, מגלה מציאות אחרת. מסתבר שב-20 השנה האחרונות שיעור הילודה של האוכלוסייה הערבית ירד מאוד, וההפרש בין שכבות הגיל בקבוצות גיל אלו קטן מאוד. באותן שנים ניכר שבקרב היהודים בירושלים ההפרש בין שכבות הגיל גדל והולך, כלומר ששיעור הילודה עולה. גם כאן יש צורך להפריד בין האוכלוסיות השונות, ובעיקר בין חרדים לבין האוכלוסייה הכללית, אך על כך אולי בטור אחר.

אוכלוסייתה של חיפה מבוגרת יחסית. בני 70-74 הם שכבת גיל דומיננטית בעיר, ומהווים 5.5% מהאוכלוסייה, לעומת 3.2% בישראל כולה, ו-2.4% בירושלים. בתל אביב קבוצת הגיל הדומיננטית היא גילאי 30-34, המהווים 11% מאוכלוסיית העיר. אחוז הילדים בתל אביב (7.5%) אמנם נמוך יחסית, אבל נמצא בעלייה – רואים זאת לפי השיפוע בחלק התחתון של הפירמידה. הן בחיפה והן בתל אביב ניכרים בפירמידת הגילים ילדי ה-"בייבי בום" שאפיין את שנותיה הראשונות של המדינה. הסימן לכך הוא ההפרש הגדול בין קבוצת 70-74 לקבוצת 75-79.

מעניין לראות שבקרב אוכלוסייה ערבית המתגוררת הן בתל אביב והן בחיפה, קבוצת הגיל הדומיננטית היא 20-24, המהווה 12% ו-11% מהאוכלוסייה הערבית בכל אחת מהערים בהתאמה, והיא קבוצת גיל גדולה בודדת. ניתן לשער שמדובר בסטודנטים ערבים המגיעים לערים הללו לצורך לימוד באוניברסיטאות.