שינויים ותמורות בהכשרת מורות בחינוך החרדי: יחסי גומלין בין המדיניות לבין "השדה" במבט היסטורי ועכשווי

מאמר זה נותן ביטוי למארג יחסי הגומלין שבין 'מערכת ההשכלה הגבוהה' במגזר החרדי – הסמינרים להוראה של נשים – לבין מדיניות העל של ישראל בתחום ההכשרה להוראה. מאז שקמה מדינת-ישראל ניהלה החברה החרדית מאבק חינוכי-הישרדותי מתמשך. מחזוריות עשורית מאפיינת את רצף השינויים במבנה ההכשרה להוראה בסמינרים החרדיים לנשים. החידוש בסמינרים אלה הוא בכך שלצד המסורתיות והשמרנות מתקיים לאורך כל השנים איזון עדין ומבוקר של שינוי שתכליתו שימור. אולם התמורות במבנה  ובהיקף ההכשרה בסמינרים אלה  נתקלו בקשיים והתנגדויות שהעיבו על יחסי הגומלין בין הצדדים.

מקרה המבחן הנדון במאמר זה – המשבר שפרץ בתשס"ז – משקף מורכבות ומערכת לחצים רב-כיוונית 'של', 'בתוך' ו'על' מיעוט תרבותי ייחודי במשרעת הגוונים הישראלית. בשנת תשס"ז עצרה הסמכות הרבנית את לימודי 'הבכיר' ותכנית ה'אקוויוולנט'. פולמוס נוקב התפתח סביב לימודי הנשים בחברה החרדית בעקבות החלטת האגף להכשרת עובדי הוראה להרחיב את משך ההכשרה משנתיים לתעודת מורה מוסמכת – לשלוש שנים לתעודת מורה מוסמכת בכירה החל ממחזור תשס"ה. ההחלטה הסופית שנתקבלה גם על דעת האגף להכשרת עובדי-הוראה, חתמה מערכת מורכבת של יחסי גומלין בין מדיניות העל של המשרד, בין ההנהגה הרוחנית, לבין "השדה" – צורכי מערכת ההכשרה והמורות המשתלמות.