תכנית ההתנתקות - הרעיון ושברו

ההתנתקות מעזה ומצפון השומרון הייתה אחד האירועים הטראומטיים ביותר בתולדות מדינת ישראל. לראשונה מאז מלחמת ששת הימים החליטה ממשלת ישראל על התנתקות חד-צדדית משטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, בלא הסכם ובלא תנאי. בביצוע התכנית חרגה הממשלה באופן בולט מתפיסות מדיניות וביטחוניות מובהקות שהתגבשו בעקבות המלחמה והיו מעין אבני יסוד במדיניות החוץ והביטחון של ישראל. ההתנתקות נעשתה לאחר חמש שנות עימות אלים עם הפלסטינים ובעקבות כישלון תהליך אוסלו. במידה רבה ניתן לראות בה תוצאה של כישלון ניהול הסכסוך האלים עם הפלסטינים. העובדה שהתכנית נהגתה, הוחלטה ובוצעה על ידי ראש הממשלה, אריאל שרון, שנחשב אבי תכנית ההתיישבות בשטחים שנכבשו ב-1967, העמידה סימני שאלה רבים באשר למפעל ההתנחלות בגדה המערבית וברצועת עזה. ההתנתקות, שהביאה לעקירתם של כ-8,000 מתיישבים ו-25 יישובים, חוללה משבר אישי, אידיאולוגי-זהותי, חברתי ופוליטי, מן הקשים שידעה החברה הישראלית.

נוכח חשיבותו וייחודו של אירוע ההתנתקות, חברו יחדיו מכון ירושלים לחקר ישראל ומרכז שטינמץ למחקרי שלום כדי לעסוק במקצת הסוגיות הקשורות בתופעת ההתנתקות והשלכותיה, ולשם כך הוקמה קבוצת מחקר רב-תחומית, שמסקנותיה מובאות במסמך זה.