האומנם ירושלים במקום האחרון?

מאפיינים משותפים לקבוצות האוכלוסייה בירושלים ביחס לישראל. ירושלים צפופה יותר, תושביה מרוצים פחות מהיקף הפארקים, ושיעור התעסוקה בה נמוך יותר. מצד שני, הירושלמים נהנים משירותים עירוניים איכותיים במספר תחומים. כך, שביעות הרצון מהתחבורה הציבורית גבוהה, מערכת הבריאות זוכה לאמון גבוה, העיר מובילה באיכות מי השתייה, ורוב התושבים מרוצים מרמת הניקיון. ברמה האישית, יותר מ-90% מדווחים על שביעות רצון גבוהה מהעבודה ומהחיים ועל חוסן.

ליהודים לא-חרדים מציעה ירושלים משהו שקשה למצוא בערים גדולות אחרות – קהילה. יהודים לא-חרדים בירושלים מאופיינים בהון חברתי גבוה, ברמות גבוהות של אמון באנשים, בשיעורי התנדבות גבוהים ובאופטימיות לגבי העתיד. ניתן לייחס זאת לריבוי ארגוני החברה האזרחית ולחיי השכונה הפעילים המאפיינים את העיר. בד בבד, יהודים לא-חרדים בירושלים מדווחים על רמות גבוהות יחסית של בדידות. ייתכן שאין מדובר בסתירה, אלא דווקא בכך שתחושה זו מחזקת את הצורך במסגרת קהילתית, המהווה חלק בלתי נפרד מהחיים בעיר ומחזקת את האמון בין אנשים ואת המעורבות בחיי הקהילה.

החרדים בירושלים שמרנים יותר, מביעים שביעות רצון גבוהה יותר מאזור המגורים, ומצביעים על אתגרים משמעותיים בתחומי הדיור והתעסוקה. השמרנות מתבטאת בשימוש נמוך יותר באינטרנט ובשירותי ממשל מקוונים, ובאמון נמוך יותר במוסדות המדינה. בתחום הדיור נרשמות הוצאה חודשית גבוהה יותר וצפיפות מעט גבוהה יותר, בצד שביעות רצון נמוכה יותר מפארקים ומשטחים ירוקים. אך למרות זאת, החרדים בירושלים מביעים שביעות רצון גבוהה יותר מאזור המגורים. בתחום הכלכלי, לצד שיעורי תעסוקה נמוכים יותר ושביעות רצון נמוכה יותר מההכנסה, החרדים בירושלים מביעים שביעות רצון גבוהה יותר מהמצב הכלכלי ואף אופטימיות גבוהה יותר לגבי העתיד. מעניין לשים לב שבחברה החרדית, איכות החיים אינה נבחנת בהכרח לפי הקטגוריות המקובלות במדדי הלמ"ס. כך, למרות מדדים כלכליים נמוכים יחסית, רבים בה מדווחים על שביעות רצון גבוהה מהחיים ומהמצב הכלכלי, בין היתר, מתוך תפישת עולם המבוססת על ערכים דתיים והסתפקות במועט.

הערבים בירושלים, בתודעתם האישית והקהילתית, חיים בין שני עולמות: הרשות הפלסטינית ומדינת ישראל. מציאות דואלית זו משפיעה על תחושת השייכות, על האמון ועל איכות החיים. בהשוואה לערבים בישראל, הערבים תושבי מזרח ירושלים מתמודדים עם שיעורי תעסוקה נמוכים יותר, אבטלה ממושכת גבוהה יותר, פחות הזדמנויות לקידום, ושביעות רצון נמוכה יותר מהמצב הכלכלי ומהחיים. יתרה מכך, ניכרת חולשה של הרשתות הקהילתיות, כפי שמשתקף ברמות נמוכות של אמון באנשים, בהיעדר דיווח על התנדבות ומעורבות אזרחית וברמות בדידות גבוהות יותר. במקביל, בולט חוסר אמון עמוק בממשלה ובמערכת המשפט, המעיד על תחושת ריחוק ממוסדות המדינה. מציאות זו נובעת, בין היתר, מהמעמד הייחודי של תושבים שאינם אזרחים ומצויים בין המערכת הישראלית ובין זו הפלסטינית – מציאות המקשה על תחושת השייכות ועל התפתחותן של רשתות קהילתיות. מנגד, בהשוואה לערבים בישראל, הערבים בירושלים מדווחים על שביעות רצון גבוהה יותר מהתחבורה הציבורית, מהזמן הנדרש להגעה לעבודה ומהניקיון, לצד אמון גבוה יותר במערכת הבריאות. הם אף מדווחים על איזון טוב יותר בין העבודה ובין תחומי החיים האחרים, על שימוש גבוה יותר באינטרנט ועל תחושת אפליה נמוכה יותר.

לסיכום, בראייתנו, איכות החיים בירושלים אינה ניתנת להבנה באמצעות ממוצע עירוני אחד. מאחורי הממוצע הירושלמי הכולל מסתתרות מציאויות ומורכבויות חברתיות המאפיינות את קבוצות האוכלוסייה השונות בעיר. המסמך מאיר אפוא את האתגרים וההזדמנויות של ירושלים ושל הירושלמים באופן קוהרנטי ומקיף יותר, בהתבסס על נתוני הלמ"ס.