בשבוע שעבר נגמרה חופשת החורף בחינוך הערבי וכעת היו אמורים לחזור הפעילויות החינוכיות בבתי הספר. עם זאת, קמנו הבוקר, יום שלישי, לביטולים של פעילויות. והסיבה – הגשם הכבד.
זה דבר תדיר. בימי גשם משמעותיים, פעילויות חינוכיות מתבטלות במזרח ירושלים. הביטולים יכולים להיתפס כתירוץ, החמרת יתר או ותרנות. אך מי שמכיר את רחובות מזרח ירושלים יודע שזה לא כך – מדובר באילוץ תפעולי ובטיחותי מובהק, הנובע מתנאי השטח עצמם. שכונות רבות אינן ערוכות להתמודדות עם מזג אוויר חורפי: מערכות ניקוז חלקיות או חסרות גורמות להצפות, רחובות הופכים לשבילי בוץ, ומים זורמים חוצים צירי תנועה ראשיים ושכונתיים.
גשם כבד במזרח ירושלים משנה את השטח בתוך דקות. זרמי מים אדירים חוסמים מדרכות וכבישים (וישנם מקומות בלי רציפות של מדרכות בכלל), התחבורה ציבורית לא נותנת מענה. ילדים, מדריכים וציוד – כל אחד מוצא עצמו נעצר בפתאומיות.
וגם אם התלמידים והמדריכים מצליחים להגיע לבית הספר, ישנם בתי ספר רבים הפועלים במבנים ישנים. אלו מוצפים בקלות מהגשם וחלק מהמתקנים נהפכים לבלתי שמישים עד כדי מסוכנים מבחינה בטיחותית. במציאות הזו, ביטול פעילות חינוכית אינו עניין של נוחות. זה פשוט בלתי אפשרי לקיים אותה.
גם אם התקציב זמין, מיליוני שקלים מושקעים מדי שנה בחוגים, קורסים וטיולים במסגרת תוכנית החומש לחינוך – אך ללא תשתיות בסיסיות, בתי ספר שאינם ערוכים למעבר בטוח, ומדרכות או כבישים חסרים או סדוקים, הפעילות אינה יכולה להתקיים.
כאשר גורמים בשטח מחליטים על ביטול פעילות, מדובר על החלטה מבוססת מציאות – בטיחותית ותפעולית. לא מדובר בוויתור, אלא בהסתגלות לאילוצים שהשטח עצמו מציב. להבין את זה, לראות את הרחובות, את הכבישים שלא סלולים, את המדרכות החסרות, זה לא רק לדעת למה הפעילות בוטלה, זה להבין את האתגרים העמוקים של חינוך במזרח העיר ואת הצורך להשקיע בתשתיות כדי שכל ילד יוכל להגיע וללמוד בבטחה, גם בימי גשם.
