בשבוע שעבר פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נתונים אודות משקי בית, המבוססים על סקר כוח אדם לשנת 2018. מעניין לבחון את נתוני הבעלות על דירות. מתוך 2,587,000 משקי בית בישראל, 67% מתגוררים בדירה בבעלותם; 28% בשכירות (90% מהם בשכירות פרטית והיתר בשכירות מחברה לדיור ציבורי – 7.6%, או ממשכיר אחר); 3.2% בדירה ללא שכר דירה; כ-1% בדיור מוגן, וכ-0.3% בדירה בדמי מפתח. רובם הגדול של משקי הבית (2,385,000, או 92%) הם, אם כך, שוכרים מאדם פרטי או בעלים. מבין אלו, 27% הם שוכרים (מפרטי), ו-73% הם בעלי הדירה בה הם מתגוררים.
בין 16 הערים הגדולות בישראל (שאוכלוסייתן עולה על 100,000 תושבים), ניתן להבחין בשתי קבוצות – ערים הדומות לממוצע הארצי מבחינת אחוז השוכרים מפרטי (פתח תקווה, רחובות, בני ברק, אשדוד, אשקלון ובית שמש), וערים בהן אחוז השוכרים הללו גבוה מהממוצע ביותר מ-2 נקודות אחוז (ירושלים, תל אביב, חיפה, באר שבע, נתניה, רמת גן, בת ים, חולון, וכפר סבא). העיר ראשון לציון היא היחידה מבין הערים הגדולות, שבה אחוז משקי הבית השוכרים מפרטי, נמוך משמעותית מהממוצע הארצי. מבין הבעלים והשוכרים מפרטי בעירנו, 38% שוכרים מפרטי (78,300 משקי בית), ו-62% הם בעלים (118,400 משקי בית).
כ-54,000 משקי בית בישראל שוכרים את דירתם מחברה לדיור ציבורי. הזכאות לדיור ציבורי מתבססת בין היתר על מבחן הכנסה, ובכל מקרה כוללת אוכלוסייה חלשה מאוד. כ-2,300 ממשקי הבית בדיור הציבורי מתגוררים בירושלים, כאן הם מהווים 0.9% ממשקי הבית, פחות מאשר ברוב הערים הגדולות. חלק קטן יחסית מקרב שוכרי הדיור הציבורי בישראל (50%, לעומת 80% מתוך כלל משקי הבית) הם משקי בית שיש בהם מועסקים, אבל מעניין לראות שבירושלים ובתל אביב, חלקם של משקי הבית שיש בהם מועסקים גבוה משמעותית מישראל ומיתר הערים הגדולות, ועומד על 68% ו-66% בהתאמה. ייתכן שתל אביב וירושלים כוללות יותר הזדמנויות תעסוקה לאוכלוסייה חלשה, או שלהפך – בערים אלו יש גם תעסוקה בשכר כה נמוך, עד שניתן לעבוד ועדיין להיות זכאים לדיור ציבורי.
