ד"ר מאיה חושן
אוקטובר 2007

השלטון המקומי בישראל ניצב בפני אתגרים רבים שעם חלק מהם הוא מתקשה להתמודד. בין האתגרים הללו נמצא את אספקת שירותי הרווחה לתושבים. צרכים הולכים ורבים בתחומי הרווחה, מול תקציבים מצטמצמים גורמים למחסור הולך וגדל במשאבים ממלכתיים ועירוניים.

מצבן הכלכלי של רשויות מקומיות רבות מקשה עליהן לספק שירותי רווחה הולמים לתושביהן. כתוצאה מכך נדרשות הרשויות לשותפים, שאינם נמנים על המגזר הציבור, ואלו הם בעיקר ארגונים המשתייכים למגזר הפרטי-העסקי וארגונים מהמגזר השלישי. אלו גם אלו משחקים תפקיד הולך וגדל באספקת שירותי רווחה ביישובים. מי שמספקות שירותי רווחה במגזר השלישי הן עמותות שפועלות כארגונים ללא כוונת רווח. חלק מעמותות אלו זוכות לתמיכות כספיות מהממשלה או/ו מהרשות המקומית בה הן פועלות. התמיכות לעמותות מגיעות בצורת תמיכה ישירה או עקיפה.

בשנת 2004 פעלו בשלוש הערים הגדולות 1,183 עמותות רווחה, שהיוו 38% מכלל עמותות הרווחה בארץ. זהו ריכוז גבוה מאוד בהתייחס לעובדה שהאוכלוסייה בערים הגדולות היוותה רק 20% מאוכלוסיית ישראל באותה עת. בירושלים פעלו 746 עמותות רווחה שהיוו 24% מכלל עמותות הרווחה בישראל, בעוד חלקה של אוכלוסיית ירושלים עמד על 10% מכלל אוכלוסיית ישראל. מספרן של עמותות הרווחה בירושלים גדול פי שניים מאלו שבתל אביב בדומה ליחס בין האוכלוסיות (אוכלוסיית ירושלים גדולה פי שניים מזו של תל אביב). מספר עמותות הרווחה בירושלים גדול פי חמישה מזה שבחיפה בעוד אוכלוסיית ירושלים גדולה מזו של חיפה פי 2.6. בירושלים בולט ריכוז גבוה של עמותות רווחה שעסקו בסיוע כספי וחומרי – 47% מכלל עמותות הרווחה בעיר, לעומת 29% חלקן מעמותות הרווחה בתל אביב ו – 40% בחיפה.

עמותות הרווחה, לפי נושאי פעילות בשלוש הערים הגדולות, 2004

מקור: ד"ר גדליה אורבך, השלטון המקומי – המגזר השלישי: עיריית ירושלים – עמותות הרווחה, האוניברסיטה העברית, מרץ 2007.