המיית יונים או חשרת עבים? ויכוח פנים-יהודי על עתיד ירושלים

אפילוג

מדינת ישראל עומדת היום באחד השלבים החשובים, המהווה נקודת מפנה, של הגשמת הציונות. הליבה של הציונות היא שחרור העם היהודי משליטה של עמים אחרים וכינון ריבונות יהודית עצמאית בארץ ישראל. במהות המונח ׳ריבונות׳ כלולה ההכרה של מדינות אחרות בזכותה של המדינה המדוברת, שכן ללא הכרה כזאת לא תכובד הריבונות ויקשה לממש אותה. הריבונות איננה, אפוא, רק הביטוי הכוחני של היכולת לשלוט במרחב גאוגרפי נתון אלא ההכרה בזכות לשלוט באותו מרחב.

בהיבט זה, שלב ראשון בהגשמת הציונות היה הצהרת בלפור המכירה בזכות העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל. שלב שני היה המימוש של הזכות הזאת, בהקמת המדינה ובהכרה של אומות העולם בה. השלב השלישי הוא הסכם השלום עם מצרים: הכרה בזכות הלגיטימית של קיום ישראל על ידי הגורם החזק, אחד ממנהיגי ׳השכונה׳, המקבל — באופן פורמלי — את ישראל כ׳חברה׳ לגיטימית ב׳שכונה׳. אנו עומדים עתה בשלב הרביעי והקשה ביותר: ההכרה בלגיטימיות של קיומנו במקום הזה על־ידי מי שטוען שגזלנו את דירתו. טענה כזאת מובילה ל׳משחק סכום אפס׳. היכולת להיחלץ ממלכוד זה טמונה באותה הכרה, של הפלשתינים, שקיומה של מדינת ישראל הוא לגיטימי וליהודים ישנן זכויות לגיטימיות בירושלים ובארץ ישראל. כאמור, אין זה בהכרח פתרון שלם, כולל וקבוע לסכסוך. אך השלב העקרוני של ההכרה בלגיטימיות של הזיקה היהודית לירושלים ולארץ ישראל הוא הכרחי לכל פתרון.

לעניין זה, הנתונים עדיין מדאיגים: כפי שמראים לנו הסקרים של אוניברסיטת מרילנד, רק 20% מהאוכלוסייה הפלשתינית מוכנה להכרה כזאת. זהו שיעור נמוך מאוד. העלאתו היא מרכיב חשוב ביותר בתהליך המדובר. דומה ששיעור גבוה יותר של הכרה פלשתינית בזכויות של היהודים יביא גם ליתר אמון מן הצד היהודי. שני הצדדים שלובים זה בזה. שניהם צריכים לנטרל את המרעומים ואת הנפצים מן הפצצה המתקתקת.