המחקר סוקר את משרדי הממשלה השונים, הרשויות והחוקים המרכזיים העוסקים בנושאי איכות הסביבה. עד לעריכת מחקר זה לא הוכן "מורה נבוכים" שיאפשר ידיעה או התמצאות בסבך הגופים העוסקים במנהל הציבורי בנושאי איכות הסביבה.

מן המסקנות עולה:

• מטרת הקמת המשרד לאיכות הסביבה היא כדי לרכז או להנחות את גורמי המנהל הסביבתי בישראל. אולם, בניגוד למוצהר ובניגוד להחלטות הממשלה, לא אירע מהפך זה במלואו, והמשרד לאיכות הסביבה אינו מרכז עדיין את רוב התחום הסביבתי.
• למעשה, רוב הסמכויות בנושאי איכות הסביבה נותרו עדיין בידי משרדי ממשלה אחרים.
• רשויות ציבוריות רבות עוסקות גם הן בנושאי איכות הסביבה, אך בלי תיאום והנחייה של משרד ממשלתי.
• נוצר מצב של ריבוי יחידות הפועלות ללא אחידות, הכוונה מרכזית או תיאום בינן לבין עצמן ועם מטרות שונות הנגזרות מהדגשים הקיימים במשרדן.
• תופעה זו מובילה ליריבויות, ריב סמכויות, כפילויות, בזבוז משאבים וכוח-אדם, לניפוח מנגנונים, ניגודי אינטרסים וכיוצא בכל. 
• ממצאי העבודה עולה הצורך לבחון את המבנה הקיים אל מול מבנים אפשריים אחרים, על-מנת לשפר את דרכי התנהלות המנהל בישראל.
• התייחסות משמעותית יותר לנושא איכות הסביבה צריכה לעבור דרך המנהל הציבורי; באופן של העברת הסמכויות, כפי שנעשה בעבר בהחלטות ממשלה או בחקיקה.
• יש צורך במנגנון שיערוך הערכה ועדכון של מפת ההתקשרויות והסמכויות של משרדי הממשלה השונים לכל אחד מהחוקים.
• יש לבנות הליכים ומנגנון לסילוק נושאים שתוקפם פג ולקליטת נושאים "חמים" שנוספו.
• ניתן להניח ששינויים מנהליים מעין אלה ילוו גם בצורך בהעברות תקציביות בתוך גופי המנהל. 
• במקביל להעברות, יש לוודא שהמשאבים ירוכזו בפעילויות ולא בכפילויות של כוח-אדם או במנגנונים מנופחים.