שוברים טאבו: המגעים להסדר קבע בירושלים 2001-1984

אחרית דבר

המרחק בין המציאות הישראלית-פלסטינית כיום לבין מציאות של הסדר הוא רב. ראשית, קיים מרחק תודעתי. הדיון הציבורי והממסדי לא התפתח עד כדי שיעמוד על מלוא משמעותו של הסדר בירושלים. בהשראת הדיון בין המנהיגים הפוליטיים בקמפ-דיוויד עסק הדיון הציבורי בישראל ובשטחים הפלסטינים בעיקר בסוגיית הריבונות. ככל שסוגיה זו חשובה, הסדר בירושלים אינו יכול להתמקד רק בה. יש להרחיב את קשת הנושאים העומדים במרכזו של הדיון הציבורי והממסדי. במקביל לעיסוק בשאלת הריבונות יש ללכת בשיטה של 'מלמטה-למעלה' ולעבד תכניות ופתרונות בסדרה של נושאים הנוגעים לחיי היום-יום בעיר במסגרת הסדר הקבע.

שנית, כדי לדמות הסדר בירושלים ולהתקדם לקראתו, יש להכין במסגרות ישראליות-פלסטיניות משותפות תכניות לעיצוב חיי היום-יום בעיר, ולשרטט באומץ את דמות ההסדר המדיני, ככל שהדבר קשה. כל צד צריך לראות את עמיתו כשווה מעמד וזכויות וכמייצג אינטרסים ושאיפות לגיטימיות. במקום לשחק במשחק שסכומו אפס – או שאני זוכה בכול ואתה מפסיד הכול, או להפך – יש ליצור מצב של זכייה הדדית. כפי שהוכח במשא ומתן שהתקיים במהלך שנת 200, דבר זה קשה לאנשי הממסד. לכן יש צורך לשלב בפעילות זו גופים ואישים חוץ-ממסדיים שהם בעלי ניסיון בהידברות שוויונית עם הצד האחר.

אין כנראה מנוס מלהתמודד עם הקשיים שיעורר הסדר בירושלים. ההנחה שהמצב הקיים בירושלים הוא יציב ושכדאי לישראל להמשיך בו היא אשליה. המפתח להסדר קבע בירושלים כבר מצוי בדלת, והצדדים החלו לסובבו במחצית השנייה של שנת 2000. המייחל אל מציאות טובה ומבטיחה יותר, ראוי לו שישלים את המלאכה וייכנס דרכה.