גובה הכנסות משקי הבית מהווה בסיס למדדים שונים בעזרתם ניתן לבחון מצבן של ערים, ובהם מדד העוני, הדירוג החברתי-כלכלי של ערים ועוד. גובה ההכנסה של משקי הבית עשוי גם להסביר מדוע בשנים האחרונות יותר ויותר משקי בית שלהם לפחות מפרנס אחד, אינם מצליחים לצאת ממעגל העוני.
בשנת 2010 היו בירושלים כ- 194,000 משקי בית, כ- 60% משקי בית שבהם ראש משק הבית היה שכיר. ההכנסה החודשית הממוצעת (נטו) של משקי הבית בירושלים עמדה על 10,700 ש"ח. הכנסה זו הייתה נמוכה ב- 23% מההכנסה החודשית הממוצעת למשק בית בישראל (13,900 ש"ח), ב- 28% מההכנסה החודשית הממוצעת בתל אביב (14,800 ש"ח) וב- 24% מההכנסה החודשית הממוצעת בחיפה (14,100 ש"ח). המקור העיקרי להכנסה החודשית (ברוטו) של משקי הבית בירושלים שבראשם עמד שכיר היה הכנסה מעבודה (85%). יתר ההכנסות היו מהון, רכוש, פנסיה, קצבאות המוסד לביטוח לאומי ועוד. מעניין כי שיעור הקצבאות מביטוח לאומי היווה 8% מסך הכנסות משקי הבית שבראשם עמד שכיר. שיעור זה היה גבוה מישראל (6%), תל אביב (4%) וחיפה (5%).
גודל משק הבית הממוצע שונה באופן מהותי בין הערים הגדולות, לכן חשוב לבחון את גובה ההכנסה על פי מספר הנפשות המתגוררות בו (הכנסות לנפש סטנדרטית). ירושלים מתאפיינת במשקי בית בעלי ממוצע נפשות גבוה (4.3 נפשות) בהשוואה לתל אביב (2.5 נפשות) וישראל (3.7). בשקלול נתונים אלה עולה כי בשנת 2010 ההכנסה החודשית נטו בירושלים לנפש סטנדרטית עמדה על 3,300 ₪. הכנסה זו הייתה נמוכה ב-30% בהשוואה לישראל (4,700 ש"ח), נמוכה ב-50% מזו שבתל אביב (6,600 ש"ח) ונמוכה ב- 42% מזו שבחיפה (5,700 ש"ח).
מקור: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, סקר הכנסות, 2010
אין ספק כי ההכנסות נמצאות בירידה מתמדת אל מול עלויות המחירים של ביגוד, מזון ויתר מוצרי "מותרות". אני רואה גם שבהצעות עבודה שונות לא מהססים לרשום שכר כמעט מגוחך, דבר שמן הסתם מאוד מקשה על מציאת עבודה שפויה.