התנועה על הכבישים בישראל היא הצפופה ביותר לק"מ כביש מבין כל מדינות ה-OECD. תושבי ומבקרי הערים הגדולות בישראל מרגישים את הצפיפות הזו היטב: מדי בוקר משתרכים טורים ארוכים של מכוניות בכניסה לכל צומת ומחלף עירוני. בשנים האחרונות מתחזקת ההבנה בקרב גורמי המקצוע שתחבורה ציבורית (תח"צ) היא הפתרון המתאים ביותר לתחבורה בערים. הממשלה משקיעה בנושא רבות בשנים האחרונות. האם התוצאות של השקעה זו ניכרות בהתנהגות תושבי הערים?
 
מתוצאות הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה, לממוצע השנים 2014-15, ש-66% מתושבי ישראל מעל גיל 20 דיווחו שדרך ההגעה המרכזית שלהם למקום העבודה הייתה רכב פרטי, אופנוע או הסעה מאורגנת של מקום העבודה. כ- 20% נסעו באמצעות רכבת או אוטובוס וכ- 10% רכבו על אופניים או הלכו ברגל לעבודה (היתר עבדו מהבית או שלא ידועה צורת ההגעה).
 
מעניין לראות את ההבדלים בין ירושלים לתל אביב בהקשר זה: בעוד שאחוז ההגעה לעבודה ברכב או בהסעה דומה (50% ו- 51% בהתאמה), הנסיעה בתח"צ יותר שכיחה בירושלים: 33% מתושביה השתמשו ברכבת או אוטובוס לעומת 26% בלבד בקרב תושבי תל אביב. האחרונים נוטים יותר לרכב על אופניים או ללכת ברגל, כ-17% מהם הגיעו כך למקום העבודה.
 
ההבדלים קשורים כפי הנראה לטופוגרפיה הנוחה יותר של תל אביב, ולריכוז מקומות העבודה במרחק רכיבה קצר. מנגד, מבנה העיר ההררי והמבוזר של ירושלים, והריחוק של מוקדי התעסוקה משכונות המגורים יכול להסביר את ההעדפה לתח"צ. כנראה שגם לשיעור הנמוך של בעלות רכב בקרב האוכלוסייה החרדית השפעה על נתונים אלו.
 
למעשה, אחוז השימוש בתחבורה ציבורית בעיר גבוה יותר מכל יתר הערים הגדולות בישראל. בעוד שביתר הערים הוא עומד על שיעור שבין 22% (בבאר שבע) ל- 29% (בנתניה), ירושלים היא העיר היחידה שבה השיעור גבוה מ-30%.
גם תדירות השימוש בתחבורה ציבורית בירושלים גבוהה יותר. בשנת 2015, כ- 19% מתושבי ישראל דיווחו על נסיעה באוטובוס באופן יומיומי. כלומר, האוטובוס שימש להם כלי תחבורה עיקרי. השיעור בערים הגדולות גבוה יותר בהשוואה לפרברים: בחיפה, השיעור עמד על 26%, בראשון לציון 25%, בתל אביב 23%, ובירושלים 32%.