דפוסי השימוש של האוכלוסייה בסוגי התחבורה השונים יכולים להעיד על מגוון היבטים, ובהם פריסה גיאוגרפית של ישוב (פרבר או מרכז כלכלי), נגישות ומצב התשתיות בישוב (מערכות תחבורה מגוונות) ועד לסממנים כלכלים שונים (מצב סוציו אקונומי, מרכזיות העיר, בעלות על רכב וכד').
ישנן דרכים מגוונות להגיע למקום העבודה – רכב פרטי, תחבורה ציבורית והליכה ברגל. בשנת 2008 44% מהמועסקים בירושלים הגיעו למקום עבודתם באמצעות רכב פרטי או מסחרי (בהשוואה ל-47% בתל אביב ו-52% בישראל). במקביל לשימוש ברכב פרטי, בלט בירושלים אחוז המגיעים לעבודה בתחבורה ציבורית (אוטובוסים, רכבות, מוניות והסעות)- 37%. אחוז זה גבוה מבתל אביב (28%) ובישראל (29%). לעומת זאת מבין הערים המונות 100,000 תושבים ומעלה, אחוז המשתמשים הגבוה ביותר בתחבורה ציבורית נרשם בבת-ים (47%) ובבני ברק (46%).
12% מהמועסקים בירושלים ציינו שהם מגיעים לעבודה ברגל, אחוז הדומה לישראל ולתל אביב (11%, ו-13% בהתאמה).
 
הבחירה באמצעי התחבורה להגעה לעבודה מושפעת ממספר גורמים, ובהם הפריסה הגיאוגרפית של האוכלוסייה בעיר, מרחק ממרכזי תעסוקה, איכות השירות של התחבורה הציבורית (כמו תדירות, מיקום התחנות, מסלול הנסיעה וכד') ומהמעמד החברתי-כלכלי של האוכלוסייה. בשנת 2008 השכונות שבהן נרשם אחוז המשתמשים ברכבם הפרטי הגבוה ביותר הן רמת שרת ורמת דניה – 68%, הר חומה 67%, גילה 57% והגבעה הצרפתית 56%. לעומתם אחוז גבוה של מועסקים שהגיע לעבודה בתחבורה הציבורית נרשם בנווה יעקב 60%, ברמת שלמה 57% ובאזור קרית בעלז – רוממה 50%. השכונות שבהן אחוז המועסקים שהולכים ברגל לעבודה היה הגבוה ביותר הן אזור מאה שערים-גאולה – 47%, מרכז העיר – 45% ואזור מחנה יהודה – 40%.
 
מקור: מפקד האוכלוסין 2008, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.