ההשקעה בסביבה קשורה בטבורה לצמיחה הכלכלית של ישראל

מפגשי הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, המתקיימים ככל שנה בסוף ינואר באלפים השווייצריים, לימדו אותנו בשנים האחרונות כי כלכלות המערב עומדות בפני סיכונים רבים. משבר הסאב-פריים שהחל בארצות הברית בשנת 2008, ומשבר החובות באיחוד האירופי המתרחש כעת, מטילים צל כבד על המערכת האסטרטגית העולמית, אך מרכיבי הסיכון אינם רק פיננסיים. אל תוך תמונת האי-ודאות נכנסים גם מרכיבי סיכון סביבתיים.

לדברי דורון לביא, מחבר חוות הדעת על סחר וכלכלה במסגרת פרויקט 'תחזית קיימות לישראל 2030', "לא ניתן להפריד בין הסיכונים הסביבתיים לבין הסיכונים הכלליים, שכן הם חלק חשוב בתמונה הכוללת". לדבריו, "ההשקעה בסביבה קשורה בטבורה לצמיחה הכלכלית".

כלכלת ישראל מבוססת רובה ככולה על סחר חוץ ועל ייצוא

מרכיבי הסיכון כוללים את המצב העולמי הלא-יציב והלא-ודאי, שעלול להשפיע על כלכלת ישראל, המבוססת רובה ככולה על סחר חוץ ועל ייצוא. במשך שנים רבות הובילו ארצות הברית ואירופה את הכלכלה העולמית, וכלכלתה של ישראל היתה קשורה אליהן בעבותות. ערעור של המאזן הכלכלי-אסטרטגי הזה, שבמסגרתו עולים כוחות חדשים במזרח אסיה, עשוי לפגוע בכלכלת ישראל, שהיא כלכלה מוטת ייצוא, שאינה יכולה להסתמך על צריכה מקומית כמנוע מרכזי במשק.

מרכיב סיכון חשוב נוסף הוא הלחצים הכבדים שמפעילים מגזרים שונים בחברה הישראלית על הממשלה. עובדה זו מביאה לכך שהתעדוף שמבצעת הממשלה אינו אופטימלי ואינו מביא לפיתוח בר-קיימא. הממשלה, שאמורה להוביל מהלכים כלכליים אסטרטגיים עם ראייה לטווח ארוך, מוצאת עצמה בדרך כלל נגררת אחרי דרישות מכל עבר. אפילו המחאה החברתית בקיץ 2011 – שהיו בה מרכיבים חיוביים וחשובים – הדגישה את הצורך להימנע מנטייה לשינוי בסדרי העדיפויות הציבוריים, שלא דרך הליך קבלת החלטות סדור, שבו הממשלה עשויה לשנות את מדיניותה לנוכח לחצים מצד קבוצות באוכלוסייה.

סיכון נוסף נובע מהעובדה כי בשנים האחרונות הובילה הצמיחה במדינת ישראל לגידול ניכר בפערים החברתיים בין עניים לעשירים. פערים כאלה אינם ברי-קיימא לאורך זמן.


פערים בין הכישורים של העובדים הקיימים לבין הכישורים הנדרשים על ידי המעסיקים

הצמיחה הגבוהה במדינת ישראל בעשור האחרון הגיעה ככל הנראה לכדי מיצוי, וקשה לראות מאין ניתן לשאוב מקורות להמשך רמת צמיחה כזאת בשנים הקרובות. האבטלה הנמוכה כעת בישראל – כ-5% – גורמת לכך שהפוטנציאל בתחום כוח האדם ממומש כמעט באופן מלא. מצד שני, יש בישראל בעיה של אבטלה מבנית. המשק הישראלי מגלה גמישות במעבר בין תחומי פעילות שונים. עם זאת, כוח האדם המצוי במשק, אינו מגלה את אותה הגמישות בהתאמת הכישורים הנדרשים. ביקוש גבוה מאוד לכוח אדם בתחומים מסוימים, כגון היי-טק, לא בהכרח מקבל מענה בטווחי זמן סבירים, בו בזמן קיים עודף של כוח אדם בתחומים אחרים. על כן ישנם פערים בין הכישורים של העובדים הקיימים לבין הכישורים הנדרשים על ידי המעסיקים.

תחום נוסף שמקשה על המשך הצמיחה הוא היעדר המצוינות בתחום החינוך. אחרי שנים ארוכות שבהן עמדה ישראל בחזית ההישגים המדעיים – בין היתר בזכות העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90 – נופלים כיום הישגיהם של התלמידים בישראל מאלה של עמיתיהם באסיה ובאירופה. בהיעדר צפי לגל גדול נוסף של עלייה בעלת מאפייני השכלה נדרשת להשתלבות בפעילות במשק הישראלי, קיים סיכון כי בשנים הבאות להיחלשות בתחום הטכנולוגיה והיצירתיות בישראל.

ואולם, בצד הסיכונים ישנן גם הזדמנויות. כך למשל, ניתן וצריך להגדיל את שיעור ההשתתפות בתעסוקה, שנמוך בישראל בכ-10% לעומת הממוצע במדינות ה-OECD. ישראל צריכה לבצע הסטה של כוח אדם לכיוון התחומים שבהם הביקוש לעובדים רב יותר, ובעיקר מכיוון התעשיות המסורתיות לתעשיות המתקדמות.

בתחום סחר החוץ, צריכה ישראל לנסות ולתקוע יתד בשווקים העצומים הנפתחים באסיה – בהודו, סין, וייטנאם, ובמקומות אחרים, שבהן הצמיחה גבוהה במיוחד. מדובר בשוק צרכנים גדול מאוד, שבו יש לישראל יתרון, מכיוון שמוצריה נחשבים לאיכותיים ותחרותיים.

לדברי לביא, תקופה זו של צמיחה כלכלית יציבה יחסית היא הזדמנות פז לגבש עקרונות פעולה ליחסים בין הכלכלה והתעשייה לסביבה. "זה הזמן להסכים על הכלים ועל דרכי הפעולה בין כל השחקנים, שישרתו אותנו גם כאשר המצב הכלכלי בישראל יהיה טוב פחות ".