היי-טק במזרח ירושלים

דובר מרכזי במפגש: חאזם חטאב, מרכז תחום ההייטק במיזם קו-אימפקט לקידום התעסוקה בחברה הערבית. 

קו-אימפקט היא יוזמה לקידום תעסוקה בחברה הערבית בישראל ובירושלים. החלה לפעול בשנת 2014 ביוזמת עו"ד יפעת עובדיה וד"ר סמיר קאסם שהשתתפו בתוכנית קרן וקסנר שבאוניברסיטת הרווארד, שם נחשפו למודל "קולקטיב אימפקט" כדרך לפתרון בעיות, ובדקו היתכנות להחיל את המודל על תחום התעסוקה במגזר הערבי, בהתמקדות על תעסוקת אקדמאים בסקטור העסקי.

לאחר שנה וחצי של מחקר בקרב חברות עסקיות הגיעו למסקנה שאין בהן כמעט עובדים ערבים, וגם אלו שישנם הם לרוב בתפקיד זוטר.  בתפקידים בכירים- רק 0.3% הם ערבים. זאת לעומת השיעור של אוכלוסיית הערבים בישראל שהוא 21%. מצד שני, מצאו כי במגזר הערבי יש כמעט 80,000 אקדמאים שעובדים בתחומים אחרים ממה שהם למדו או שלא עובדים בכלל. החוקרים גילו ש-50% מהם אפילו לא מגישים מועמדות לעבודה לחברה בבעלות ישראלית, ומראש פוסלים את עצמם.

שיטות העבודה של קו-אימפקט

תחילת העבודה היתה בחמש חברות גדולות- אמדוקס, אוסם, קוקה קולה ועוד. היום אחרי ארבע שנים של הטמעת המודלים שפותחו, קו-אימפקט מלווה עובדים ב-44 חברות, והחזון הוא תוך 10 שנים להגיע למאה חברות שעובדים בהן ערבים בשיעורים ובתפקידים משמעותיים. השיטה היא לפנות לחברות הגדולות במשק, ולאט לאט לגדול.

התהליך:

1. פונים להנהלה הבכירה של החברה. ההנהלה מקבלת החלטה שהיא רוצה לעבוד עם קו-אימפקט,
2. הנחייה למחלקת משאבי אנוש,  למגייסים ולאנשי המפתח בארגון.
3.  תהליך אבחון עם הארגון -נמשך על פני 40-30 פגישות, במטרה להבין לאילו מטרות רוצים עובדים מהחברה הערבית, למה הם צריכים עובדים ערבים בארגון. מתווים דרכי פעולה לשנתיים-שלוש ואז יוצאים לדרך.
4. קו-אימפקט מלווים את תהליך הגיוס של העובדים. החל באיתור, גיוס, קליטה וגם במהלך העבודה – מלווים אותם, בודקים את המענה שהם מקבלים ואת הדרכים שבהן הם תורמים לחברה, בודקים כיצד העובד והחברה ממצים את הפוטנציאל וכן בודקים אפשרויות לקידום.
5. בתהליך הקליטה קו-אימפקט מלמדים את החברות איך לראיין, איך לאפשר קליטה נכונה, איך להכיל עובד בארגון, איך פועלים בתקופות של מתיחות ועוד. התהליך מבוצע בעזרת כלי מחקר מתחום הפסיכולוגיה התעסוקתית והארגונית בשיתוף מרכז אקורד.

שותפים

מבין השותפים: משרדים וגופים ממשלתיים – ביטוח לאומי, משרד האוצר, והמשרד לשוויון חברתי,  וכמעט 40 עמותות, ביניהן 12-10 בצורה יומיומית.

פועלים גם במוסדות להשכלה גבוהה, בשני "כובעים":

• מלווים שינויים בסגל של המוסדות עצמם
• פועלים עם הסטודנטים והבוגרים לקראת הפנייה שלהם למקומות עבודה לאחר הלימודים.

בנוסף- לקו-אימפקט מועצה עסקית, המורכבת ממנהלים בכירים בחברות ערביות וחברות ישראליות. הבכירים נפגשים מפעם לפעם ודנים בנושאים רלוונטיים, נפגשים גם עם אנשים ממשרדי ממשלה כגון האוצר, כדי לדון באתגרים בחברות ובתמיכה ממשלתית אפשרית. לצד המועצה העסקית יש פורום פילנתרופיה התומך בנושא. ולבסוף, היוזמה מקבלת תמיכה גם מבית הנשיא במסגרת המיזם "תקווה ישראלית". במסגרת זו נפגשים עם הנשיא פעמיים בשנה, והוא אף  מקבל דו"חות על התקדמות העבודה ומלווה את התוכנית מקרוב.

בעיות עיקריות בתעסוקת ערבים בשוק ההייטק 

קו-אימפקט עובדים גם עם חברות הייטק. בהמשך לנתונים שימית הציגה קודם – המספרים שהוצגו מאתגרים וגם מעודדים. חטאב הסביר כך:

• הערבים מהווים 2.3% משוק ההייטק בישראל כולה. היינו 3%, אבל בשנת הקורונה זה ירד. בשנים האחרונות הוכפל מספר הסטודנטים הערבים שלומדים מקצועות הייטק, ואנחנו עומדים היום על 13%. שליש מהם – נשים.
• ברשות הפלסטינית יש כ-20,000 עובדי הייטק ב-350 חברות. במזרח ירושלים יש כ-2 חברות הייטק קטנות. המועסקים בסקטור ההייטק הם 3% מכלל העובדים ברשות הפלסטינית, ומעל ל-50% מהחברות האלו משתפות פעולה עם חברות ישראליות או חברות בחו"ל.
• עבור רוב הסטודנטים המזרח ירושלמים שמסיימים לימודים קל יותר ללכת לעבוד ברמאללה או בבית לחם מאשר להיות מועסקים בירושלים או בערים אחרות בישראל, בגלל כל החסמים שיש בחברות הישראליות, בדיוק אלו שאנחנו בקו-אימפקט מנסים להתגבר עליהם: חסמים תרבותיים, פסיכולוגיים, ידע מועט של השפה העברית וכו'. מצד שני, לפי הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה, במזרח ירושלים יש קרוב ל-15,000 סטודנטים לומדים בשנה, מתוכם 300 במקצועות ההייטק.
• 79% מהסטודנטים במזרח העיר לומדים במדינות ערב, בחו"ל או ברשות הפלסטינית ורק 21% לומדים באקדמיה הישראלית.
• במזרח העיר מתגוררים כמעט 1,000 עובדים העוסקים בתחום ההייטק אבל הם לא עובדים בירושלים. הם עובדים בהרצליה, בחיפה, בתל אביב ואפילו בנצרת.
• שיעור המתגוררים בירושלים שעובדים בירושלים הוא פחות מ-1%, ואלו שעושים את זה עובדים בתפקידי תמיכה ללקוחות בחו"ל, כאשר היתרון המרכזי שלהם הוא שהם זמינים לעבוד גם בשבת. הם לא נמצאים באמת במשרות של תיכנות, ניהול מוצר וכו'.
• מבין אלו שעובדים מחוץ לירושלים, יש שנושאים במשרות בכירות יותר. מחוץ לירושלים יש הזדמנויות רבות יותר, הרבה בזכות עבודת העומק שלנו עם החברות ושבירת המחסומים, כפי שתואר.
• מחיר העסקת עובד בירושלים הוא גבוה הרבה יותר מאשר ברשות ולכן חברות הייטק ערביות לא רוצים להקים את החברה בירושלים. אין תמיכה מהמדינה ליזמים שרוצים לפתוח חברות ולהעסיק עובדים מזרח ירושלמים. היום יש החלטות על סיוע בסבסוד אבל כנראה שיזמים בכלל לא יודעים את זה, או שיודעים אבל לא רוצים, כי חלקם עובדים ברשות ולא ירצו שחלק מהעבודה תהיה פה וחלק שם.
• המסקנה מכל זה היא שירושלים מפספסת את הבוגרים היחסית רבים שיוצאים בכל שנה מלימודי מקצועות הרלוונטיים להייטק. הם הולכים לעבוד או בישראל או ברשות, כל אחד ובחירתו ועל פי מסלול הלימודים שלו, אך לא בירושלים. הנתון הזה מחמיר את העוני בקרב החברה הערבית בירושלים, העוני בתורו גורם לילדים לעזוב את הלימודים כדי להתפרנס וכך הם לא יכולים להמשיך ללמוד כדי לעבוד ולהגיע למשכורת גבוהות. נוצר כאן מעגל קסמים.
• דבר נוסף שצריך לקחת בחשבון הוא שיש במזרח ירושלים שתי תוכניות לימודים שונות, הפלסטינית והישראלית. בתוך כך, יש מגוון בתי ספר "פרטיים" נוצריים ומוסלמים, בבעלות אנשי עסקים, שכל אחד מהם מחליט אם ללמד את תוכנית הלימודים הישראלית או הפלסטינית, או אולי להיות בית ספר מקצועי או טכנולוגי. יש גם את מערכת בתי הספר של הרשות והווקף. רמת הלימודים שונה מאוד ממקום אחד למשנהו. המעסיקים לא מבינים שיש מגוון של מקומות ומיד פוסלים על בסיס מקום הלימודים. לא בודקים אם האדם שמולם הוא מוכשר או לא ואין מודעות מספקת להבדלים בין המוסדות ורמתם, לא בירושלים ולא בישראל. בנוסף, אדם מאוד מוכשר שאינו יודע עברית, לא יתקבל, מבלי לבחון אותו כלל.
• כיום, לאור פעילות קו-אימפקט מול החברות ויידוע לגבי חסם העברית, יש מקומות ששולחים את עובדיהם ללמוד עברית על חשבונם.
• חסם נוסף הוא התחרות מול בוגרי צבא ביחידות סייבר ומודיעין.
• לבסוף, לסטודנטים הערבים ולמחפשי העבודה אין נטוורקינג (רשת קשרים) מספק בתוך החברות הישראליות ובשוק ההייטק.

שש המלצות להתמודדות עם אתגרי שוק התעסוקה בתחום ההייטק 

1. העלאת המודעות בבתי ספר- כגון עמותה שהקים חטאב עם אנשי הייטק ירושלמים, אשר מפעילה תוכניות בבתי הספר במטרה לכוון את התלמידים למקצועות תומכי הייטק. זאת באמצעות מפגשים ושיעורי העשרה לתלמידים על מנת לחשוף אותם לתחומי טכנולוגיה, מדע והנדסה, באמצעות חוגי תכנות לילדים ועוד פעולות שמטרתן חינוכית והן אמורות לעורר סקרנות ראשונית.
2. פיתוח תוכניות להכשרה מקצועית.
3. עבודה מול הממשלה כדי שזו תפעיל מנועים ותמריצים להקמת חברות ותעודד העסקה של מזרח ירושלמים בתוך ירושלים.
4. הרחבה מאסיבית של ההנגשה הדיגיטלית בתחומי תיירות, בריאות, ועסקים שלא נמצאים ברשת ואון ליין, במטרה לפתוח משרות ואפשרויות תעסוקה לאנשי הייטק לעבוד במקומות האלו.
5. פתיחת תוכניות התמחות לסטודנטים ממזרח העיר בחברות תוך כדי הלימודים
6. עידוד פתיחת סניפים של חברות קיימות או הקמת חברות חדשות במזרח העיר.

התקווה היא שכל הפעולות הללו יעזרו לבסוף להשתחרר אט אט ממעגל העוני במזרח ירושלים, לעזור למשפחות, להוות מודל לדור הבא, ולפתח כלכלה טובה יותר כדי שלכולם יהיה טוב יותר…

הצגת הפעילות של שירות התעסוקה: ראובן אדרעי, שירות התעסוקה.

בשנה האחרונה אנחנו מפעילים מספר פרויקטים בתחום ההייטק במזרח ירושלים, וגם חאזם חטאב  שותף באחד מהם.

הפרויקט המרכזי שלנו השנה, בשיתוף משרד ירושלים, קו-אימפקט ומכללת עזריאלי, הוא הפעלת שני קורסים לסטודנטים, שיוכלו להוביל אותם לחיבור לחברת הייטק, כולל התנסות מסוימת תוך כדי הלימודים. החסם המשמעותי ביותר הוא אי-ידיעת עברית ברמה גבוהה, לא משנה מאיזה תיכון או מוסד להשכלה גבוהה מגיעים הסטודנטים ולכן במסגרת הקורסים הם גם משכללים את העברית שלהם, בדגש על עברית תעסוקתית. פיתחנו מיקוד מדויק וכך תוך כדי כך שלומדים עברית, מתנסים עם חומרי קריאה בנושאים ובאוצר מילים שקשורים להייטק. אני מאמין שאם נלווה את זה ביחד עם השותפים בצורה טובה, נמצא מקומות להציב את הבוגרים של הקורסים. גם בקרב הסטודנטים אנחנו פועלים כדי להעלות את המוטיבציה של ללכת לחברות הייטק. הפרויקט הזה הוא ניסיון לא פשוט והמבחן יהיה בתוצאה.

צריך לקחת בחשבון שלא עשינו הנחות בקבלת הסטודנטים. יצאנו בקול קורא לסטודנטים, מתוך 500 שהביעו ענין נבחרו לתוכנית 60. לקחנו את הטובים ביותר שיוכלו להוות דוגמה להמשך. אני מתנגד גדול ל"חלוקת מתנות". יש במגזר הערבי אנשים איכותיים שיכולים להצליח ופה נמצא המפתח. לא צריך להקל. כמובן צריך להיות עם היד על הדופק וללוות את התכנית כל הזמן שלא תהיה נשירה. בחרנו תוכניות טובות, שיש להם היתכנות כלכלית. בואו נדבר עוד כמה חודשים כשנהיה אחרי הניסיון הראשון הזה.

מסעדה ג'בר, היחידה לשיתוף ציבור של משרד ירושלים בחברה לפיתוח מזרח ירושלים.

חאזם תיאר היטב את המציאות במזרח ירושלים ואת האתגרים.

גם מהניסיון שלי בגיוס הסטודנטים המזרח-ירושלמים להייטק, ראיתי שהחסם של השפה העברית הוא המשמעותי ביותר. היתה לנו מטרה להכניס לקורסים האלו של שירות התעסוקה ומכללת עזריאלי גם בוגרים של האקדמיה הפלסטינית כדי לתת להם הזדמנות, לצמצם פערים ולשלב אותם בתעסוקה ישראלית. ואולם, מהבוגרים של התוכנית הזו אני שומעת שהם מנסים לגשת למשרות בחברות הייטק ולא קיבלו אותנו בגלל העברית או בגלל אתגרים אחרים שחאזם לא דיבר עליהם – ואני רוצה להזכיר: לא בכל מקום מקבלים מזרח-ירושלמים. למשל בתחום הסייבר לא מעסיקים כמעט ערבים, משיקולי ביטחון. וזה חבל, האקדמיה הפלסטינית חזקה מאוד בתחום ההייטק, וכל השותפים צריכים לחשוב כיצד ניתן לצמצם פערים בין הלימודים באקדמיה פלסטינית לבין תעסוקה בשוק הישראלי.

לירון יפלח, משרד ירושלים ומורשת, מרכזת את תוכנית החומש למזרח ירושלים.

רובכם בוודאי מכירים את החלטת הממשלה 3790, במסגרתה יש גם פרק של תעסוקה. אנחנו מנסים לשפר כל הזמן ולהגיע ליעדים בתחום הזה. הפרוייקטים שסיפרו עליהם ראובן ומסעדה הם בעצם מחוץ להחלטה ומחוץ לתקציב הגדול הזה. העבודה צריכה להיעשות בשיתוף פעולה הדוק, גם באמצעות היחידה לשיתוף ציבור בפמ"י שעובדת קשה בשביל לאתר ולהתאים לכל אחד את ההכשרות המסוימות שלו. אנחנו פתוחים לשיתוף פעולה לכל יוזמה בתחום הזה, ואני קוראת לפיתוח עוד יוזמות כמו זו של שירות התעסוקה. יש למצוא לכל חסם פתרון כדי להעלות את הנתונים ולראות תוצאות אחרות.

איציק עוזר, הרשות לפיתוח ירושלים.

משרד ירושלים והרשות לפיתוח ירושלים (הרל"י) משקיעים כבר חמש או שש שנים בתוכניות שונות ובכל ניסיון להעלות את ההייטק על המפה במזרח ירושלים. לצערנו, במזרח העיר יש שתי חברות הייטק בלבד, וגם הן בעיקר נותנות שירותי תמיכה והן לא ממש חברות הייטק. במובן הזה זה כישלון של כולנו.

אני רוצה לומר, בשונה ממה ששמענו כאן קודם, שבאחד הפרויקטים שביצענו גייסנו חברות מאוד גדולות שהסכימו לנסות ולמצוא עובדים ממזרח העיר. נבחנו הרבה מאוד מועמדים פלסטינים ואני אומר בצער שהפער האיכותי והבסיסי כדי להיכנס להכשרה היה יותר מידי גדול. לא חיפשו שם את המועמדים הכי טובים, ידעו שיש כשלים ופערים, החברות היו מוכנות להתגמש, אבל בכל זאת רוב המועמדים לא צלחו. כדי לא לוותר את המהלך הזה אנחנו מנסים כעת לפתוח הכשרה נוספת. בעלי החברות משתוקקים לקבל עובדים ערבים ואני לא רואה שיש פער תרבותי במובן הזה, מה שכן מסתכלים עליו זה הכישרון. ובמובן הזה גם לבוגרי מכללות בישראל קשה, לעומת בוגרי אוניברסיטאות. החברות מחפשות כישרונות ברמה גבוהה מאוד. אין להם את הפריבילגיה לוותר על עובדים טובים, כי כיום המצב הוא שחסרות 13,000 משרות בישראל. לא אכפת לחברות ההייטק מי העובד, הן צריכות כוח אדם איכותי. לבסוף, אנחנו ברשות לפיתוח ירושלים נשמח לכל שיתוף פעולה שיאפשר להקים חברות בתוך מזרח העיר. פרסמנו בעבר מודעות במזרח העיר על מכרזים למענקים עבור יוזמות וחברות שירצו להקים חברות הייטק. כל המענקים שלנו פתוחים לחברות האלו, כולם מתורגמים לערבית, אנחנו אפילו לא מציינים במודעות את השם שלנו, שלא יהיה שום חשש שיש כאן איזשהו גוף ישראלי שבא ל"השתלט" על מזרח העיר. כל מה שאנחנו רוצים זה לראות פיתוח כלכלי. הלואי שתבוא חברה ממזרח העיר ותבקש את המענק, אבל אין כרגע נענים. אנחנו משוועים למצוא את המוכשרים ואת היזמים וכרגע לא מוצאים אותם. לא בירושלים.

דיון

אמנון רמון, מרכז הצוות:

זו שאלה חשובה, היכן מצוי הפער. האם בקרב החברות, שלא מספיק מותאמות לעובדים הערבים ולא מעוניינות להקים סניפים במזרח ירושלים, או בקרב המועמדים, שלא מספיק מוכשרים ומתאימים. אולי צריך להמשיך את הדיון הזה בפורום מצומצם יותר עם האנשים הרלוונטיים ולחשוב על זה הלאה.

מאיה חושן, מכון ירושלים למחקרי מדיניות:

אפשר ללמוד משני פרויקטים כיצד להצליח בתחום הזה. האחד, פרויקט לקידום ערי פיתוח בפריפריה, והשני – מהפקולטה לרפואה. ניתן לראות איך הם מצליחים לגשר על הפערים הללו, גם בשלבי הקבלה של סטודנטים ערבים ללימודי רפואה, ולאחר מכן כמובן בשילוב שלהם במערכות הבריאות בירושלים. בתחום הזה היקף הנוכחות של המגזר הערבי בולט בהצלחתו, וזה גם לא תמיד היה כך.

איציק עוזר:

הפער המרכזי שאנו מזהים אינו בין אלו שלמדו במערכת הישראלית לעומת אלו שלמדו במערכת הפלסטינית- שאלו רוב התלמידים במזרח ירושלים. רוב הפער נמצא בין בתי הספר עצמם – בין הפרטיים לרשמיים, ובין השכונות השונות וכדומה. הפער הזה מתבטא יותר מאוחר ברמה בקרב הבוגרים והסטודנטים.

חאזם חטאב:

רמת הלימודים בבתי ספר הפרטיים באמת משביעה רצון באופן כללי. אבל ברבים מבתי ספר של העירייה, למשל, לא ניגשים אפילו ל-5 יחידות במתמטיקה. אין מורים במזרח ירושלים שמלמדים מתמטיקה ואנגלית ברמה גבוהה. יש פערים גדולים בין תוכניות הלימודים לאופן הלימודים ורמתם בפועל. לפחות בבתי הספר של העירייה, המדינה צריכה להשקיע יותר ברמת הלימודים.

דברי סיכום, ימית נפתלי:

רוב החסמים הוזכרו. מגמת הצמיחה במספר החברות והעלייה בביקוש למשרות וברצון לשלב אוכלוסיות שונות, בכללן המגזר הערבי, פותחות הזדמנות מאוד גדולה והלוואי שנצליח לחולל שינוי.

אמנון רמון: נבדוק אפשרות להקים פורום מצומצם שיעסוק בנושא.