"אני הולכת ברחוב ואני מרגישה לבד": ביטחון קהילתי בארמון הנציב

שכונת ארמון הנציב (תלפיות מזרח) היא אחת משכונות התפר הבולטות בירושלים. מיקומה הגיאוגרפי, סמיכותה לשכונות הערביות ג׳בל מוכבר וצור באהר ושימוש משותף במרחבים ציבוריים – טיילת, פארקים, מרכזים מסחריים – הופכים אותה למקרה בוחן מובהק להבנת האופן שבו מפגש יומיומי בין יהודים לערבים מעצב תחושת ביטחון במרחב העירוני. בשנים האחרונות הוצעו בירושלים ובערים אחרות מודלים לניהול "מרחבים משותפים". אך לאחר 7 באוקטובר, נדחקו לעיתים לשוליים תפישות אזרחיות-עירוניות, ואת מקומן תפסו דרישות להגברת נוכחות ביטחונית ושיטור.
מסמך זה נשען על מודל הביטחון הקהילתי, הרואה בביטחון תוצר של פעולה משותפת בין מוסדות עירוניים, קהילה ומשטרה, ומדגיש את הידע המקומי של התושבים ואת יכולתם לזהות בעיות ולגבש פתרונות . בהמשך לכך, המחקר הנוכחי בוחן כיצד התושבים היהודים בארמון הנציב מגדירים "תחושת ביטחון", כיצד הם תופשים את המפגש עם האוכלוסייה הערבית במרחבים הציבוריים בשכונה, ומהם הפתרונות שהם מציעים לשיפור המצב – ביטחוניים, אזרחיים וקהילתיים.
לשם בחינת שאלות אלו נעשה שימוש במערך מחקר השתתפותי, המשלב תצפית וסיורי שטח, קבוצת מיקוד, קבוצת וואטסאפ תיעודית ("מוניטור"), תצפית במפגש קהילתי ייעודי בנושא ביטחון, סקר שכונתי בקרב 203 תושבים וניתוח נתוני פשיעה משטרתיים מחמש השנים האחרונות. המחקר מתמקד בנקודת המבט של תושבי ארמון הנציב היהודים, מתוך כוונה להביא את קולם באופן אותנטי, קשוב ומכבד, ולהציג את מצוקותיהם וחוויות היומיום כפי שהם עצמם מפרשים אותן. בחירה זו מאפשרת העמקה בממד הסובייקטיבי של תחושת הביטחון, אך מגלמת גם מגבלה חשובה: קולם של התושבים הערבים השותפים למרחב הציבורי אינו מיוצג במחקר.
הממצאים מציעים תמונת מצב רבת אתגרים: תחושת ביטחון נמוכה, ובמיוחד בשעות הערב ובפארקים השכונתיים; ייחוס מרכזי של תחושת האיום לנוכחות תושבים ערבים במרחב; פער בין נתוני הפשיעה הרשמיים לבין תחושת הסיכון הסובייקטיבית; ורמות אמון נמוכות בעירייה ובמשטרה לצד אמון גבוה בתוך הקהילה המקומית. על בסיס ניתוח זה, המסמך מציע כיווני פעולה לשכונה ולירושלים כולה, ומעלה את האפשרות לגיבוש מודל עירוני רחב לביטחון קהילתי בשכונות קו התפר.