חוק הפיקדון על מכלי משקה נכנס לתוקף בישראל בשנת 2001. החוק חל רק על מכלי משקה שנפחם קטן מ-1.5 ליטר, ואינו חל על מכלי חלב. מאז נחקק החוק, הוא לא ירד מסדר היום הציבורי. המצדדים טוענים כי החוק מצומצם מדי ויש להרחיבו על כלל מכלי המשקה, ואילו המתנגדים – המעוניינים לבטלו – טוענים שהחוק אינו כדאי, וכי הוא מס המוטל על הציבור. בעוד מגזרים רחבים בציבור כלל אינם מחזירים מכלים ריקים ואינם שותפים לתהליך המִחזוּר. עוד טוענים שהמבנה של חוק הפיקדון יצר תאגיד מונופוליסטי של כל יצרני המשקאות הגדולים, והם מנצלים את החוק לפגיעה ביצרנים קטנים. טענה אחרת היא שהמנגנון הקיים לא מאפשר לעמוד ביעדי ההשבה שנקבעו בחוק בהיקף של 85% מהמכלים. החוק אינו מיושם במלואו, והתוצאה – התאגיד מקבל בכל שנה הקלות על אחוזי ההשבה הנמוכים מהצפוי.
רבים מהמבקרים את החוק טוענים כי אילו נעשה ניתוח של עלות-תועלת מנקודת מבט של המשק כולו, היה אפשר לקבל החלטות מושכלות יותר.
מחקר זה מנתח את המשמעויות הכלכליות של חוק הפיקדון ואת מנגנוני התפעול שלו. ההמלצות המרכזיות בעבודה דנות בהקמת מנגנון שיאפשר לפתוח את שוק הפיקדון לתחרות, וזו תגביר את מעורבות הציבור ותטיל את האחריות על הגורם המזהם. המנגנון המוצע יאפשר לעמוד ביעדים המוגדרים בחוק ולהשיג את מטרותיו הלכה למעשה.