שני המנהיגים ארדואן ונתניהו שהביאו את מדינותיהם לעימות פוליטי חריף מתבצרים בעמדתם. בעוד ארדואן מכריז כי לא ניתן לרמוס את כבודו האישי והלאומי, נתניהו גאה בצדקת הדרך שמנחה אותו בסכסוך עם תורכיה. שני המנהיגים חושבים שהם צודקים בעמדתם וכי הצד האחר הוא האשם בסכסוך וזה שאינו מוכן להתפשר וליישב את הסכסוך. בעוד ארדואן דורש התנצלות, פיצוי, והסרת הסגר על עזה, נתניהו מוכן לפיצוי אבל לא להתנצלות ולא להסרת הסגר על עזה.
ארדואן חש שכבודו האישי והלאומי נרמס בידי מדינה בריונית ומפונקת שאינה מכבדת את הנורמות הבינלאומיות. ארדואן חש גם מושפל ופגוע. תנאיו ליישוב הסכסוך נתפסים על ידו כנורמטיביים וכנכונים. התנצלות היא ביטוי פומבי לחרטה על מעשה שלילי, על טעות, על התנהגות לא נורמטיבית. פיצויים לקרבנות חפים מפשע הם כמובן דרישה מוצדקת והגיונית והיא פועל יוצא של ההתנצלות. הסרת הסגר מעזה היא תנאי חשוב בפני עצמו שכן היא העילה המרכזית לסכסוך. ארדואן סבור שהמצור על עזה הוא פיראטיות בינלאומית ובניגוד לנורמות הבינלאומיות. מבחן המרמרה בא להפגין זאת. ארדואן גם מלא זעם וכעס על ישראל. פרשת המרמרה היא רק פרשייה אחת בלבד בשרשרת של התנהגות ישראלית בלתי נסבלת מבחינתו: מבצע עופרת יצוקה שנעשה בהפתעה גמורה עבורו כאשר רק החל בתיווך בין ישראל לבין סוריה הוא חבלה במאמציו כמשכין שלום ומיישב סכסוכים. פרשת ההושבה של השגריר התורכי על כיסא קטן היה אקט של השפלה לא יסולח. ואכן הגיעה העת ללמד את ישראל לקח. הכבוד הנרמס חשוב משיתוף פעולה כלכלי וצבאי וההפסד הכלכלי. הכבוד הוא ערך מוגן שלא ניתן לוותר עליו. שיתוף הפעולה הכלכלי הוא אינטרס בלבד שניתן להסתדר בלעדיו. ארדואן רואה עצמו כמגן הסדר העולמי, כמחנך בינלאומי וכמגינם של החלשים. החמאס אינו ארגון טרור אלא ארגון הנאבק על חירותו וחובתו אכן להגן על עצמו ועל תושבי רצועת עזה.
נתניהו מסרב להתנצל ולהסיר את המצור מעזה. התנצלות פירושה הבעת חרטה והודאה בטעות. נתניהו אינו סבור שישראל טעתה. הוא מאמין בצדקת דרכה. כפיית הסגר על עזה הוא אקט של ביטחון לאומי. הוא אקט שבא לספק ביטחון לאזרחי ישראל מפני ארגון טרור מרצח. הסגר על עזה הוא לגיטימי ונורמטיבי. מדינה שחפצת חיים חייבת לנקוט בצעד זה שהוא הגנתי ביסודו. ביטחון הוא ערך מוגן. הבקשה התורכית להתנצלות ולהסרת הסגר כתנאי ליישוב הסכסוך הנוכחי היא קנטרנית, פטרונית, ומאיימת וכוונתה להכניע ולהחליש את ישראל. היענות לתביעותיו של ארדואן פירושה כניעה והפגנת חולשה שתחליש את מעמדה של ישראל מול אויביה מצפון ומדרום שכן קם להם פטרון מעצמתי אזורי, ותפגע בעוצמת המיקוח שלה במו"מ עם הפלסטינים. נתניהו מוכן לפיצויים להרוגים התורכיים כמחווה של רצון טוב ולא כאקט של התנצלות. חיילי השייטת הגנו על עצמם מפני אלו שבאו לפגוע בהם והתמונות רק יעידו על כך. נתניהו מוכן לוותר על שיתוף הפעולה הביטחוני והכלכלי ולסרב להיענות לתביעות התורכיות שנתפסות כמגלומניות ולא צודקות.
ארדואן ונתניהו יושבים כיום על עץ גבוה העשוי כולו מכבוד אישי ולאומי. על כבוד אסור לוותר. זה הוא משחק סכום אפס. הרגש ולא בהכרח ההיגיון הוא ששולט בצמרת העץ. הסכסוך כיום אינו פתיר והוא ניתן לניהול בלבד. ארדואן הוא שקובע את קצב הסכסוך ומהלכיו ודומה שהוא גם ניהנה מזה מאד. ארדואן מוכן להחריף את העימות ורואה בו מבחן כוח אישי ולאומי. ישראל צריכה להיזהר לא לשחק לידיו שכן דומה שארדואן חסר מעצורים. ארה"ב חייבת לתווך במהירות ולמצוא נוסחה שתטפל בכבוד הנרמס של ארדואן ובצדקת הדרך של נתניהו.
