"הדפיקות שנשמעו על דלתות הבתים בחיפה לא בישרו טובות. זה קרה בסוף השבוע שעבר. שוטרי המשטרה הצבאית הגיעו לבתיהם של מספר בחורי ישיבה שלא התייצבו לצו השני. הבהלה והפניקה הדהדו מרמת ויז'ניץ בבירת הצפון ועד מעונות גדולי ישראל בבני ברק ובירושלים." (עיתון "משפחה", כ"ג בטבת תשפ"ה, 23.01.2025).

זו מול זו ניצבות שתי הדפיקות בדלת. זו שמחרידה מאות אלפי משפחות בישראל שבשורת השכול הגיעה אליהן, שהיקרים להם נפלו במערכה. וזו שמחרידה את החרדים.

ואיך אפשר להסביר ואיך אפשר להכיל את התהום שרובצת בין השתיים.

גם החרדים חושבים שאי אפשר להסביר. "אי אפשר להסביר את הערך של לימוד תורה למי שלא טעם לימוד, למי שלא חווה, למי שלא מאמין בחשיבות של לימוד תורה", זו אחת האמירות המתנשאות והשקריות הנפוצות ביותר שנשמעות בוקר וערב בציבור החרדי. הטענה הזו משמשת אותם כדי להתחמק מלהישיר מבט, כדי להרגיש עדיין איזו גאוות יחידה מדומיינת, איזה טעם של "נזר הבריאה" כמו שמכונים בחורי הישיבות בציבור החרדי, איזו תחושת משמעות. כי לאן יוליכו את החרפה.

איך יוכלו להמשיך ולהסתובב בישראל, להביט לעצמם במראה, לעשות חשבון נפש אמיתי לפני קריאת שמע שעל המיטה, אם לא יספרו לעצמם שמה שהם עושים זה מה שהקב"ה רוצה. שזה מה שהתורה מצווה. שזו השליחות שלהם בשרשרת הדורות היהודית.

אבל זה שקר. התורה לא מצווה ללמוד תורה במקום לעבוד. התורה לא מצווה ללמוד תורה במקום להתגייס לצבא. ושרשרת הדורות היהודית כולה עומדת בתימהון למול המוטציה שנבראה כאן ב-80 השנים האחרונות. מוטציה שגדולים ממני כינו "חברת הלומדים", אבל רוב רובם של היהודים לאורך כל הדורות, וביניהם גדולי ישראל ואדירי התורה, היו כנראה מכנים אותה בפשטות "רפורמה".

***

מאיפה להתחיל? מהעיוות האידיאולוגי? מההפיכה ההיסטורית? מההמצאה הסוציולוגית? מהשפל המוסרי, הערכי והמעשי שהמציאות הזו מביאה?

אולי מכמה עובדות פשוטות.

הטענות ההלכתיות, התיאולוגיות, הכאילו-תורניות שהחרדים נעזרים בהם כדי להצדיק את לימוד התורה כערך עליון. חלקן מעוותות, חלקן מוצאות מהקשרן, רובן הגדול מתייחסות לקיום התורה ולעיסוק בה ולא ללימוד התורה, ואף אחת מהן – ללא יוצאת מן הכלל – לא נאמרה כהנחיה לרבים. מוזמנים לבדוק כל אחת ואחת. אפשר להתחיל מ"והגית בו יומם ולילה" שנאמרה ליהושע, הרמטכ"ל היהודי הראשון שהתחיל את דרכו כטוראי במדבר.

מהציוויים לצאת להילחם, לצאת לעבוד, לעסוק בתורה בחיי המעשה ולא להשאיר אותה בבית המדרש- החרדים מתעלמים. "הם לא מתאימים לזמן שלנו. הם לא מכוונים למציאות החיים כיום, במדינה חילונית". מוכר? ככה נשמעים רפורמים.

ומה יעזור שנגיד שאליהו הנביא רץ לפני מרכבת אחאב רק כי היה מלך ישראל, אפילו שעשה הרע בעיני ה'? ומה יעזור אם נאמר שעד כה לא נמצא רמטכ"ל או מפקד בצה"ל ששלח לוחם למות בקרב כדי שהוא יוכל להתייחד עם אשתו, כמו שעשה דוד המלך? לא יעזור. החרדים אינם מכירים את הדוגמאות האלו. הם לא לומדים תנ"ך.

***

כמה תלמידי ישיבות, שתורתם אומנותם, היו בעם היהודי במשך הדורות? אפילו לא צריך לדבר על משך הדורות. כמה תלמידים למדו בישיבת וולוז'ין? אם הישיבות הליטאיות? זו שכל בחור ישיבה חרדי נושא את עיניו אליה, מחונך על המיתוס בלי להכיר את העובדות? יודעים מה? כמה היו בישיבת וולוז'ין ובישיבת סלבודקה ובישיבת חכמי לובלין גם יחד?

בישיבת וולוז'ין למדו בשיא תפארתה- תחזיקו חזק! – ארבע מאות בחורים. אה, וגם למדו בה לימודי חול. אל תתנו למיתוס החרדי להטעות אתכם. בחכמי לובלין- מספר דומה של תלמידים בשיאה שנמשך שנים מעטות בלבד. בסלבודקה? שבריר מכמות הבחורים שלומדים היום בישיבת "חברון" ממשיכת דרכה.

מה עשו כל שאר היהודים? בתפוצה הזו ובשאר התפוצות? עסקו בדברי תורה. קבעו עיתים לתורה. חיו את התורה. קיימו את המצוות. והם עשו את זה כמו שהתורה מצווה לעשות את זה- במעשה. בעבודה. בהשתדלות כבירה להתרחק ככל יכולתם ממה שהתורה מזהירה ממנו שוב ושוב – להזדקק לבריות, לפשוט יד, להישען על מערכת רווחה או על בת הזוג, שאותה התחייבו בכתובה ביום נישואיהם "לזון ולפרנס ולכלכל". אגב, זו חובה הלכתית שלא יכולה להתייתר גם אם האישה מוותרת עליה. (ואכמ"ל לגבי תוקף כתובה שניתנת היום על ידי לומד תורה שמתכנן להישען על פרנסת אשתו)

מציאות שבה אינספור ילדים מחונכים ללימוד תורה בלבד, שבה אינספור בחורים וגברים לומדים תורה מבלי לצאת לעבודה, מבלי להתגייס לצבא, שבה יציאה לעבודה נחשבת כישלון, החמצה, בזבוז, שבה התגייסות לצבא נחשבת שמד – היא רפורמה. היא לא התרחשה אף פעם בהיסטוריה היהודית. באף מקום. באף זמן. באף קהילה.

זו המצאה חדשנית ומהפכנית שנולדה פה בארץ ישראל שלאחר השואה, והסתבכה משהתברר שההצלה הגדולה של העם היהודי לאחר השואה היא בדמות מדינה ציונית, חילונית. במקום לקבל את הארת פניו של אלוקים, לראות באורו שזורח – העדיפו החרדים לחשוב שאלוקים עובד אצלם. שהם יחליטו איך תיראה הגאולה. ועד שזה לא יקרה כבקשתם, הגלות עוד נמשכת. "גלות הדעת".

***

והנה הגענו לשפל המוסרי. הערכי. זה שלוקח את התורה והופך אותה קרדום לחפור בו. זה שמתיימר להמשיך לשמור על התורה ולהגן עליה ועל לומדיה בחירוף נפש, תוך עיוות בלתי נסלח של אותה תורה עצמה.

"גדול המחטיאו יותר מן ההורגו". ככה הם אומרים.

לגבי המחטיאו- על החברה החרדית המלאכה לגמור, ואין היא בת חורין להיבטל ממנה. חוששים שיחטאו בצבא? אדרבה, תחזקו. תעניקו כלים. תצמיחו תלמידי חכמים שהתורה שלהם שווה משהו גם מחוץ לבית המדרש, מחוץ לתיבת נוח. שלא יחטאו, שלא יתנו לאחרים להחטיא אותם, אלא להפך. לרומם יחד.

ולגבי ההורגו? לומדי התורה ודאי יידעו לתרגם את הגמרא בסנהדרין דף ע"ד עמוד א: "מי יימר דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי" (מי אומר שהדם שלך סמוק יותר? שמא דמו של האדם השני סמוק יותר?). והשאלה זועקת וכל מילה מיותרת.

***

והיריעה קצרה והדברים ארוכים. וגיבובי ההבלים שנשמעים מהצד החרדי למה לא מתגייסים לצבא נערמים והולכים, ורשימת הצועקים מכל הצדדים גם היא גבהה והולכת.

ואולי לא תהיה כאן הסכמה. ואולי נכון שהמחבר בינינו גדול מהמפריד. באותה מידה ייתכן שגם בין היהודים האורתודוקסים לבין היהודים הרפורמים המחבר גדול מהמפריד. אבל כל עוד ההפרדה היא בין לומדי התורה לבין מקיימיה, בין תופשי התורה לבין יודעי השם, בין אוחזי קרנות בית המדרש לבין הלוקחים את בית המדרש איתם לחיי המעשה, בין המסתתרים מאחורי "גדולי ישראל שלאורם אנו הולכים" לבין גדולי ישראל שיוצאים לקרב, הרי שבזמן של "פרוע פרעות בישראל" ההפרדה ברורה. יש "עַם חרף נפשו למות" ויש "אורו ארור יושביה כי לא באו לעזרת השם לעזרת השם בגיבורים". זה כתוב בתנ"ך, גם בזה שניתן לחרדים.