הישארו מעודכנים
סגור

סיכום מסע

גלית רז דרור, סמנכ"לית מכון ירושלים | ספטמבר 2019

בעקבות סיור לימודי לבלפסט

 

מירושלים לבלפסט ובחזרה

בזמן שחלף מאז הסיור לבלפסט, ניסיתי, הפכתי, כתבתי, מחקתי וויתרתי. בתוך כל הניסיונות האלו המשיכה להתקיים מחוץ לראש שלי המציאות, שהקשתה מאוד לחשוב, לכתוב ולדמיין מרחבים משותפים. בטח בתקופת בחירות, אבל בהחלט לא רק.

בלפסט: כיצד נראים החיים אחרי הסכם שלום

כישראלים, החזקנו בדימויים שונים ביחס לקונפליקט הצפון אירי וסיומו. במידה רבה, יצאנו לסיור במחשבה שנפגוש 'חברת פוסט קונפליקט', ממנה נוכל ללמוד על היכולת להגיע להסכם ולחיות חיים משותפים במרחב עירוני אחד. דמיינו חברה משותפת ואוטופית, שתעורר בנו השראה לגבי לאן אנחנו יכולים לשאוף בסכסוך הישראלי-פלסטיני. מופת של חיים משותפים לאחר סכסוך. המחשבות האלו התנפצו די במהירות. מהפעיל הראשון, ודרך כל אדם שפגשנו בארבעת הימים שבילינו בבלפסט, הבנו שתפיסת המקומיים היא כי הסכם השלום לא מסמל הגעה ליעד, אלא אבן דרך.

ההבנה הזו היתה בהתחלה מתסכלת עבורנו. אולם, ככל שהעמקנו, הבנו שיש עוצמה גדולה בהחלטה שקיבלו בצפון אירלנד לפני 21 שנה. אותם אנשים אשר הרגו אחד את השני בשם הזהות הקבוצתית שלהם, קיבלו החלטה משותפת שמשמעותה פירוק הנשק של כל הקבוצות המזויינות, וסיום האלימות. הם הבינו שרק אחרי שיצאו מהמעגל של ההרג ההדדי יוכלו להרים את הראש ולדמיין עבור עצמם משהו אחר.

נרטיבים שונים במרחב העירוני

המרכיב המשמעותי ביותר שפגשנו, ושהוא מבחינתי ה-דבר שבשבילו רצוי שכל ישראלי יגיע לבלפסט- הוא הלגיטימיות לקיום נרטיבים שונים במרחב העירוני. אחרי כמה שיחות וסיורים אפשר להבין די בקלות אילו מושגים רגישים בדיבור על הסכסוך וההסכם – לרבים מן המושגים יש ביטוי שגור מצד דובר קתולי, וביטוי אחר מצד דובר פרוטסטנטי: הסכם בלפסט/הסכם יום שישי הטוב; דרי/לונדון דרי ועוד; נכון שהמושגים האלו מיד מבהירים לאוזן השומעת לאיזה צד משתייך הדובר, אבל יחד עם זאת – הם כולם מושגים מקובלים ולגיטימיים במרחב בבלפסט.

הלגיטימיות של כולם מקבלת ביטוי גם בצורת הדיבור: את הסיור בנה והדריך גרי מייסון, כומר פרוטסטנטי וד"ר. גרי קיבל את פנינו כשנחתנו בערב היום הראשון. היינו עייפים ומותשים ממסע ארוך, וגרי ביקש לתמצת במילים קצרות את הפתיח שלו לסיבה שבגללה הגענו ללמוד בבלפסט. הוא התייחס לשנות העימות האלים ומנה את מספר ההרוגים, האסירים והנפגעים בגוף ובנפש ששילמו את מחיר המאבק. לקח לאוזני היהודיות – ישראליות כמה רגעים להבין שהוא לא דיבר רק על הפרוטסטנטים ששילמו מחיר על המאבק. הוא מנה את כלל הנפגעים משני הצדדים. כי עשרים ואחת שנה אחרי תום הקרבות, כל הנפגעים מהסכסוך נספרים פשוט כבני אדם, ששילמו את מחיר המלחמה.

 

ציורי קיר וגרפיטי: תיעוד רגשי – היסטורי

בלפסט מלאה בפינות זיכרון ובציורי קיר – עצומים ובעלי נוכחות. לא ניתן לפספס אותם. ביניהם ציורים שמשדרים שלום וחיים משותפים – ילד וילדה משני הצדדים שלוחצים ידיים, וכן ציורים אגרסיביים חד צדדיים, וכיתובים שמאשימים את הצד השני ומודיעים ש'לא נשכח ולא נסלח'.

בהתחלה גרמו לנו ציורי הקיר ופינות הזיכרון אי נוחות רבה. היתה תחושה כי הסמלים והנרטיבים השונים במרחב מנכיחים כל הזמן את הסכסוך והאיבה בין הצדדים. אולם, אחרי מספר ימים עם מגוון מפגשים ונקודות מבט, אני מרשה לעצמי לומר שהדבר העוצמתי ביותר שלמדתי מבלפסט הוא היכולת להכיל במרחב עירוני מצומצם סיפורים של מספר קבוצות שונות, עם עבר מסוכסך והווה מתוח.

גרי, מוביל הסיור, כינה זאת "זוכרים קדימה", והסביר – "בנהיגה מסתכלים 90% מהזמן קדימה, ורק ב10% מהזמן מסתכלים במראה האחורית. בהנהגה של חברה בסכסוך, היחס הפוך – 90% מהזמן מסתכלים לעבר, ורק ב10% מסתכלים קדימה, וגם זה לא תמיד. אנחנו מבקשים לתת מקום לעבר, אבל להסתכל קדימה"

בלפסט לא מבקשת להכריע בין הנרטיבים השונים. היא מאפשרת לקבוצות השונות ביטוי במרחב, ובכך הופכת את הכאב של שני הצדדים ללגיטימי ובאופן הזה היא גם מאפשרת להמשיך הלאה.

הכאב של האחר בסכסוך הישראלי-פלסטיני

עבורי זו היתה התחלה עוצמתית לסיור בעיר שמבקשת לתת מקום לאוכלוסיות השונות שחיות בה, ולנרטיב שהן סוחבות עימן משנים ארוכות של סכסוך. לא שמעתי מימיי ישראלי או פלסטיני שמדבר כך. בראשי הדהדו מילותיו של לואיי, אב פלסטיני שכול, אשר בנו נורה על ידי כוחות הביטחון הישראלים בעת שלקח אותו לביקור באל אקצא בליל אל-קאדר:

"בכל יום אני יותר עצוב מאשר בקודמו. חשבתי שזה יפחת, אבל הכאב רק מתגבר. אין לי טעם לחיי עוד. אתם חיים רחוק. אתם לא מרגישים אותנו. אתם חושבים שהכאב שלנו קטן. אבל עבדאללה היה כל חיי."

 כירושלמית שרגילה לעבור בין פינת זיכרון יהודית-ישראלית אחת לאחרת במרחב היומיומי, קשה היה לי לדמיין באותו המרחב גם פינות זיכרון לנפגעים פלסטינים.

הדרך לסיפור ירושלמי משותף עוברת במתן אזרחות לתושבי מזרח ירושלים

כאשר מפרקים את ירושלים לקבוצות האוכלוסיה השונות שמרכיבות אותה – יהודים חילונים, יהודים דתיים, יהודים חרדים ופלסטינים, מבינים כי אף קבוצה לא נהנית כיום מרוב דומיננטי בעיר, וכי הדבר משפיע בהכרח על אופיים של המרחבים שחולקות הקבוצות. 

בלפסט מתמודדת עם הסוגייה בכך שהיא מבקשת ליצור זהות חדשה, מקומית. יש מאמץ עירוני מרשים לייצר זהות משותפת. זהות שאינה קתולית או פרוטסטנטית, שמבוססת על נכסים מקומיים ומזמינה את כולם לקחת בה חלק. בזהות הזאת כלולה תעשיית הספינות האדירה של העיר. אותה תעשייה שהפיקה את הטיטאניק, המוצג שם כגאווה מקומית, תחת המשפט "She was great when she left us"… וכן את האולפנים בהם צולמו משחקי הכס.

את בניין העירייה מעטרים ויטראז'ים יפייפיים שמתארים תקופות שונות בהיסטוריה בהן היו הפרוטסטנטים והקתולים באותו צד. 

המאמץ הזה התחבר לי מאוד לכתבה שקראתי לאחרונה, שעסקה בזהויות קבוצתיות. הכתבה הסבירה שזה טבע האדם להשתבלל בתוך קבוצות שייכות, ועל הדרך להבחין את עצמו מקבוצות אחרות. היות שהתפיסה העצמית שלנו נגזרת במידה רבה מן הקבוצות אליהן אנחנו משתייכים, יש לנו מוטיבציה להאדיר את הקבוצות האלו. הדרך קצרה מהמוטיבציה הזו לפיתוח ריחוק/זלזול/שנאה כלפי הקבוצות האחרות. 

האם ניתן לייצר סיפור ירושלמי משותף?

ברמה המקומית, הירושלמית, אני חושבת שיש מקום ליצירת סיפור משותף. שהזהות הירושלמית חזקה מאוד בקרב יהודים ופלסטינים רבים שחיים בה. כיום היא אמנם נפרדת ברובה, נחלקת למזרח ולמערב, אבל קיימות כבר מגמות של שינוי שמייצרות הלחמות שונות של הזהויות הללו. נוסף על המגמות הטבעיות, הוקמו מספר התארגנויות שמבינות שכוחה וקסמה של ירושלים הם במגוון האוכלוסיות שבה, ומבקשות לאפשר ולהעצים את המפגשים בין אוכלוסיות אלו.

אולם, המאמץ ליצור זהות מקומית אמיתית שתהיה שייכת לכולם, אינו שלם אם לא מתמודדים עם סוגיית התושבות של תושבי מזרח ירושלים. כל עוד המזרח ירושלמים לא נהנים ממעמד של אזרחות ישראלית, ומקבלים את המסר הקבוע שהם תושבים סוג ב' בעיר ובמדינה, הסיפור של מרחבים משותפים הוא בבחינת פריווילגיה.

כשמבינים את זה מבינים עד כמה ייחודי הוא המצב בו נסענו, עובדים קהילתיים של עיריית ירושלים, יהודים ופלסטינים תושבי העיר, בקבוצה מקצועית במסגרת הכשרה על מרחבים משותפים. זה לא מובן מאליו.

בלפסט: מצב אופטימי או פסימי?

כששואלים אותי האם חזרתי אופטימית או פסימית מהסיור בבלפסט, אני עונה שחזרתי מלאת מוטיבציה. נסעתי עם אנשים מצויינים, שעושים עבודה מקצועית ואכפתית עם האוכלוסיות השונות בירושלים, ושקיבלו מן המנהלות שלהם את המסר שהנושא של מרחבים משותפים הוא נושא דגל שהן מעוניינות שהם יקדמו בשנה הקרובה.

כך ענתה אחת המנהלות לשאלת הלגיטימציה של עובדים קהילתיים לעסוק בנושא של מרחבים משותפים: "הבאנו אתכם לכאן. זו אמירה מבחינתנו. אתם המארג שאחראי על חוסנה של הקהילה הירושלמית. אתם מצופים לגעת בכל האוכלוסיות הירושלמיות, ובתוך כך להתייחס ליחסים בין הקבוצות".

וכמו שאמר לנו אסיר לשעבר כשביקש לפרט את המתכון לחיים משותפים בין קבוצות מסוכסכות: "נדרשים אומץ, יצירתיות, מוכנות לקחת סיכונים ומנהיגות".

הקבוצה הזו הביאה עימה את כל המרכיבים, והוסיפה בסיור בבלפסט תיבול של קשב עמוק יותר, זהירות, יראת כבוד ומוכנות להכיל אי וודאות.

יחד איתם ועם קרן קונרד אדנאואר אנחנו במכון מתכוונים בשנה הקרובה להמשיך ולהעמיק עוד בתחום המרחבים המשותפים בירושלים, במחקר, בהכשרות ובהשפעה על המדיניות העירונית.

לסיכום: לחגוג את המגוון האנושי של ירושלים

כאשר אנחנו מדברים על מרחבים משותפים הכוונה איננה ליצור מרחבים בהם כולם מצופים לאהוב זה את זה ולהתחבר כאילו שאין ביננו הבדלים. הכוונה היא להתחיל ולבחון את המרחבים העירוניים שקיימים סביבנו במושגים של זהות ושייכות, ולשאול את עצמנו האם כל הקבוצות הירושלמיות יכולות להרגיש נוח בתוך אותם מרחבים.

הבחינה הזו איננה מסתכמת רק ביהודים חילונים, יהודים חרדים וערבים. הכוונה היא גם לקשישים. ולדוברי רוסית. ולבעלי מוגבלויות. ולהורים לילדים קטנים. בעצם הכוונה היא להתחיל לפרק את המחשבה שהמרחב הציבורי נייטרלי, ולהבין מה המשמעות של השימוש בו עבור חברי קבוצות שאינם נמנים על הקבוצה השלטת במרחב. מותר וכדאי להגדיר בתהליך הזה גם מהם המרחבים שצריכים להישאר נבדלים ומובחנים – יהו אלו מערכות החינוך? המגורים? יש לקיים על כך דיון.

בשלב שני, אחרי שיוכלו המרחבים המשותפים להכיל את הקבוצות השונות ולאפשר להן לקחת חלק שווה בעיר, אפשר וכדאי לנצלם בכדי לחגוג את המגוון האנושי שמציעה ירושלים.