ביולי 2019 יצא מטעם המכון וקרן קונראד אדנאואר סיור לימודי של ארבעה ימים בבלפסט, צפון אירלנד. בסיור השתתפו עובדים קהילתיים של עיריית ירושלים, שהשתתפו במהלך 2019 בסדנת מרחבים משותפים במכון ירושלים.

הקבוצה היתה מורכבת מ-16 עובדים קהילתיים עירוניים: 6 יהודים חילונים, 6 יהודים דתיים, 3 ערבים מוסלמים ו- ערביה נוצרית אחת. הרכב הקבוצה לא היה המיקוד וזו לא היתה נסיעה שמטרתה מפגש בין ישראלים ופלסטינים, מסוג הקבוצות שמגיעות פעמים רבות לצפון אירלנד כדי ללמוד על הסכסוך המקומי. זו היתה קבוצה מקצועית, שמעצם העובדה שהיא פועלת בירושלים, הכילה את מגוון האוכלוסיות החיות בה. אותו מגוון שבזכותו (ויש שיגידו בגינו) החל המכון לפני מספר שנים את העיסוק במרחבים משותפים בירושלים. 

אודות הסכסוך בצפון אירלנד

בתמצית, הסכסוך הוא מאבק בין אוכלוסיה קתולית עם זהות גאלית, ואוכלוסיה פרוטסטנטית עם זהות בריטית, על זהות האי האירי. סכסוך זה תם באופן רשמי בעת חתימת הסכם יום שישי הטוב ב 1998, עם חלוקת האי בין אירלנד שלה כיום ריבונות עצמאית, לבין צפון אירלנד שהיא חלק מבריטניה.

על פי הדוברים שהציגו בפני משתתפי הסדנא, הטריגר לפרוץ האלימות (שנות הסכסוך האלים- 'הצרות', כפי שהן קרויות בפי הצפון אירים), היה אפליה משמעותית שחוו הקתולים בזמנו בהשכלה ובדיור ציבורי. מאורע ספציפי בו משפחה פרוטסטנטית קטנה זכתה להעדפה על פני משפחה קתולית מרובת ילדים בקבלת דיור ציבורי, הביא לפרוץ האלימות מהצד הקתולי. כוחות משטרה בריטיים שהגיעו להשקיט את הרוחות, ונשלטו, הלכה למעשה, על ידי הפרוטסטנטים, הביאו להסלמה באלימות של כל הצדדים (אירוע חשוב וזכור בהקשר הזה ידוע בכינויו 'יום ראשון העקוב מדם'). כך נכנסו הצפון איריים לשניים וחצי עשורים של מאבקים אלימים.

הסכם יום שישי הטוב הכריז על סיום המאבק האלים ועל התפרקות כל הצדדים מהנשק. הוא עיגן מספר החלטות משמעותיות ביותר, שמטרתן היתה להגדיל את השוויון בין הקבוצות. בין ההחלטות היתה רפורמה משמעותית במשטרה, והחל גיוס מאסיבי של קתולים לשורות המשטרה, אשר הוביל למצב בו כיום המשטרה מייצגת את הצדדים באופן כמעט שווה. בנוסף, הוחלט על חלוקת כוח בממשלה – מעין ממשלת אחדות קבועה, שמחוייבת לייצג את שתי הקבוצות. הפרלמנט אכן מייצג, אבל מזה כשנתיים שאין ממשלה פעילה, מאחר והצדדים לא הצליחו להגיע להסכמות שיאפשרו להקימה.

טרוריסטים לשעבר עוסקים בקידום השלום

במהלך ארבעת ימי הסיור התקיימו פגישות עם פעילים פרוטסטנטים וקתולים שונים –אנשים שחוו את הסכסוך על בשרם. הם לקחו חלק במאבק האלים, ואף שילמו עליו מחירים רבים – מוות של קרובים, פציעות, שנות מאסר, בידוד. רובם ככולם פועלים כיום כעובדים קהילתיים, וכאשר סיפרו על עברם האלים, כינו עצמם 'מתנדבים'.

ג'רי מקונוויל, לוחם IRA לשעבר (או, במילותיו "מתנדב IRA לשעבר"), תיאר את אופן ההתמודדות עם המתחים כיום בין שני הצדדים:

"יושבים נציגים משני הצדדים, אנשים שבאופן ישיר ניסו בעבר להרוג זה את זה. משוחחים, מבררים, מעלים, מלבנים וכותבים יחד מסמכי מדיניות, אותם הם מפנים לממשלה. גם היום יש תקופות בהן קשה להם לשבת סביב אותו שולחן. אז הם מתרחקים, מתקררים וחוזרים לאותו השולחן כשמרגישים שזה אפשרי שוב. יש צעדים שפוליטיקאים לא יעשו כי הם ייתפסו כחולשה, אבל עובדים קהילתיים יכולים לעשות."

ג'רי, סיפר רבות על המאבק האלים: הוא היה בכלא 8 שנים, מתוכן 15 חודשים בבידוד. בתום הפגישה איתו הוא נשאל האם הוא רואה באלימות גם היום דרך לגיטימית למאבק של קבוצות מיעוט בחברה, והאם הוא מתחרט על עברו. תשובתו היתה:

"האם אני מתחרט על עברי האלים? לא. לא היו בידיי כלים אחרים להילחם על זכויותיי ועל זהותי. האם הייתי חוזר היום למאבק אלים? לא. היום יש לי ייצוג. יש לי דרכים אחרות להשמיע את קולי ולהילחם על זכויותיי. במידה וזה ישתנה, ומאבק אלים יהיה האפשרות היחידה שלי, לא אהסס לחזור למאבק אלים. אני לא פציפיסט."

פעיל אחר אמר כך –

"30,000 אסירים היו בכלא במהלך שנות הסכסוך האלים ('הצרות'). מומחים רבים טוענים שלפי הסטטיסטיקות – 10% עתידים היו להיות להיות עבריינים גם אילו היו נולדים במדינה שאינה שקועה בסכסוך. אנחנו חייבים לשאול את עצמנו מהן הנסיבות החברתיות והפוליטיות בגינן הגיעו לכלא 27,000 איש, ואילו נסיבות מבחינתנו מצדיקות את זה."

סמנכ"לית המכון, גלית רז דרור מספרת:

"מתנדבים היה כינוי שהתקשינו לקבל בתחילה בהקשר של עברם האלים של הפעילים. מתוך השיחות עימם הבנו כי אותה המוטיבציה של אחריות ואכפתיות לקהילה שלהם הניעה אותם בשנות הסכסוך להיאבק עד חורמה באויב שלהם, ומניעה אותם היום בעבודתם הקהילתית. אותם פעילים זוכרים היטב את מחיר המלחמה ואת האלימות שהשתוללה ברחובות, והם יודעים שהיחסים בין הקבוצות עדינים ודורשים זהירות רבה ותחזוקה שוטפת, ולכן הם מתנהלים בהמון כבוד אחד כלפי השני. לא בלי כעסים ומטענים מן העבר, אבל עם הבנה משותפת שילדיהם זוכים לילדות טובה הרבה יותר מזו שהיתה להם, והם מבקשים להבטיח שכך זה יישאר."

לחוויות אישיות נוספות מהסיור: מירושלים לבלפסט וחזרה

כוחה של עבודה קהילתית: מיגור סכסוכים בין אוכלוסיות

העבודה הקהילתית בבלפסט נרחבת. הסכם 'יום שישי הטוב' הוא במידה רבה תוצר של עבודתם הקהילתית של אותם אסירים-מתנדבים-טרוריסטים אשר בילו את מיטב שנותיהם בכלא, רק בכדי לגלות, בעת שחרורם, שהדברים לא השתנו והצדדים עדיין הורגים זה בזה. משגילו זאת החליטו לייצר שינוי. הצדדים חתמו על ההסכם בשנת 1998 במעשה שהיווה הכרזה על סיום הסכסוך האלים, אך במובנים רבים הוא רק נקודת ההתחלה.

היום, הפעילים מקדמים יוזמות קהילתיות רבות, שמטרותיהן מגוונות, אבל בבסיס כולן הרצון לשמר את השלום, ולהבטיח את קיומו.

זהות מורכבת ורבת רבדים

ההסתכלות קדימה כוללת הכרה בקיומה של קשת זהויות. המקרה הצפון אירי מאפשר הפרדה של האזרחות מהלאומיות. כולם מחזיקים באזרחות בריטית, אבל בתוך כך אפשר לבחור לאומיות אחת או אחרת. 

ישנה אפשרות להכיל זהות מורכבת –  צפון אירלנד נמצאת בין בריטניה לאירלנד, ומהווה מעין צינור בין העולמות, הנהנים כיום מגבול פתוח. ד"ר פול נולן, מומחה לסמלים ולזהות, הסביר שהמציאות מאפשרת למעוניינים לבחור לשלוח את ילדיהם לבית ספר המזוהה עם קבוצה אחת, ולהעריץ נבחרת ספורטיבית של הקבוצה האחרת.

בסקרים אחרונים שנערכו בצפון אירלנד, 16% מהאנשים ענו שהם לא מגדירים עצמם כפרוטסטנטים ולא כקתולים. בפרלמנט, 16% מהחברים שייכים למפלגות שאינן מזוהות עם צד כזה או אחר. נוצרות זהויות שונות ומורכבות. לפי ד"ר נולן זו מגמה מתרחבת, שעתידה להוביל לכך שצפון אירלנד לא תהיה מורכבת מקבוצת רוב פרוטסטנטית וקבוצת מיעוט קתולית, אלא תהיה מורכבת ממיעוטים שונים.

כיצד תורם הממסד בצפון אירלנד לפיתוח יחסי שלום?

הפרלמנט, וכן המשטרה, הם מוקדי כוח שמנוהלים בשיתוף בין האוכלוסיות, מתוך החלטה שעוגנה בהסכם. לדברי הנציגים בסיור, כיום הקתולים והפרוטסטנטים שווים באופן פורמאלי בפני החוק ולכולם הזדמנויות שוות להשכלה, לתעסוקה ולדיור. מלבד מוקדי הכוח, קיימים מרכזים קהילתיים ומרכזי ספורט שהוקמו באיזורי תפר בין אוכלוסיות כמרחבים המשרתים את כולם. טבעי במידה היה לראות במהלך הסיור מרכזים קהילתיים עם אג'נדה כזו, הדבר המרשים באמת היה לראות חברות מסחריות שהקימו מרחבים כאלו. מלבד החברה האזרחית, שנדמה שמחזיקה את ההסכם על כתפיה, והמגזר העסקי, גם המוסדות המקומיים מעורבים מאוד בשמירת השקט:

אוניברסיטת קווינס המקומית בבלפסט מעורבת ביצירת תכניות משותפות לשתי האוכלוסיות, כגון פיתוח מודל של חינוך משותף בבתי ספר. הסכם יום שישי הטוב קבע כי החינוך יהיה משותף, וכשל כישלון חרוץ ביישום החלטה זו. כיום רק 7% מן התלמידים לומדים בבתי ספר מעורבים, הפועלים מתוך אג'נדה של שיתוף.

פרופסור טוני גאלגאר שהיה ראש בית הספר לחינוך באוניברסיטת קווינס יצר מודל שביקש להתמודד עם הכישלון הזה: לפי המודל שלו, בתי הספר ממשיכים להיות נפרדים, אולם יש תחומים במערכת הלימודים אשר נלמדים במשותף. בתי הספר אף מקבלים תמריצים כלכליים למערכת לימודים כזו. לדוגמא – בבית ספר קתולי מוקמת מעבדת פיזיקה, בה לומדים גם קתולים וגם פרוטסטנטים, ולשם שיעורי כימיה עוברים כל הילדים יחד לבית ספר פרוטסטנטי בו הוקמה מעבדת כימיה מיוחדת. האוניברסיטה ממשיכה להיות מאוד מעורבת ולמדוד את האפקטיביות של החינוך המשותף על היחסים בין הקבוצות, ומלבדה למדנו גם כי התזמורת המקומית לוקחת חלק במיזמים קהילתיים שנועדו לשמר את השקט.

יישום המודל האירי בישראל

המודל של פרופ' גאלגאר יובא בצורה מסויימת גם לירושלים, על ידי מנח"י. על פי הגרסא המותאמת מקומית, התכנית כוללת מפגשים של תלמידים, מורים ומנהלי בתי ספר במערב ובמזרח העיר לשיעורי מדע משותפים מעת לעת.

המימד המעמדי של הסכסוך: התחדשות עירונית ומוביליות חברתית

בלפסט היא במקורה עיר המבוססת על ייצור, עיבוד וייצוא כותנה: עיר עם תעשייה כבדה, מפעלים ואוניות.

ד"ר ג'קי רדפת', פועל כעובד קהילתי בשכונת שאנקיל מזה 30 שנה. זוהי שכונה פרוטסטנטית במובהק, בה חיים מי שבעבר היוו את הכוח העובד של התעשייה הבלפיסטאית. הפרוטסטנטים, אשר הגיעו מגלזגו שבסקוטלנד, הם המפעילים של התעשייה הזו, ומסורת העבודה מושתתת על אב שמעביר לבנו את הידע והמיומנויות הנדרשות: אין צורך בהשכלה. רדפת' מספר:

"אני שייך לדור האחרון שיכול היה להצליח בחיים ללא השכלה, כי הועסקתי על בסיס מיומנויות פיזיות ורקע משפחתי. אבל היות ולא היתה לנו מסורת של השכלה, גם ילדיי ונכדיי לא הלכו ללמוד"

בשנת 1970 החלו לקרוס התעשיות הכבדות, ואילו בשנת 1998 החל פיתוח כלכלי מואץ של העיר וההשכלה הפכה למפתח למוביליות חברתית-כלכלית. במקביל התקיים תהליך של התחדשות עירונית של מרכז העיר – בו גרו בעיקר פרוטסטנטים. לדברי ד"ר רדפת', הליך ההתחדשות יצר התפוררות של המבנה הקהילתי בשכונת שאנקיל וסביבותיה. דווקא הקתולים, שלא לקחו חלק בתעשייה הכבדה, רכשו השכלה, דבר שהביא למוביליות גבוהה יותר שלהם. יש לציין שזו נקודת מבטו של רדפת', אולם היסטורית הקתולים בבלפסט משתייכים למעמדות הנמוכים יותר. כיום, קתולים ופרוטסטנטים השייכים למעמדות הנמוכים נמצאים במצב רע– הם נטולי כלים שיאפשרו להם מוביליות חברתית, ויחד עם זאת חשים שהם איבדו את הלגיטימציה להחזיק בזהות ייחודית. תחושת השייכות שלהם נפגעה והם לא מרגישים שהם נהנים מפירות ההסכם. לדבריו, בלפסט היא העיר הסובלת מאחוז ההתאבדויות הגבוה באירופה. לפיכך קיימות יוזמות רבות שמטרתן להיטיב עם בני המעמדות הנמוכים.

Brexit – איום על האיזון העדין 

הרצון של בריטניה לצאת מן האיחוד האירופאי ('ברקזיט', Brexit) טורף גם הוא מחדש את הקלפים. הפעילים שהציגו בסיור מספרים כי התחושה של תושבי צפון האי היא שבבריטניה לא נתנו מספיק את הדעת על הסוגיה. אם וכאשר בריטניה תפרוש מן האיחוד חוששים בצפון אירלנד כי השקט המבורך יופר. הקתולים ימצאו את עצמם עם זהות בריטית חזקה משהסכימו לקבל על עצמם בחתימת ההסכם, האפשרות להחזיק בזהות מורכבת תקטן, ויתעורר צורך להעמיד גבול פיזי ברור בין צפון אירלנד לאירלנד, אשר עלול להצית מחדש את המתחים והאלימות.

לחוויות אישיות נוספות מהסיור: מירושלים לבלפסט וחזרה