הישארו מעודכנים
סגור
17 פברואר

| 2020 | 18:00

'האביב הערבי' והשלכותיו על מצב הערבים הנוצרים בארץ הקודש

  • ללא תשלום
  • מתקיים בעברית
  • פתוח לקהל
  • מכון ירושלים למחקרי מדיניות, רד"ק 20
  • ללא תשלום
  • מתקיים בעברית
  • פתוח לקהל
  • מכון ירושלים למחקרי מדיניות, רד"ק 20
'האביב הערבי' והשלכותיו על מצב הערבים הנוצרים בארץ הקודש

'האביב הערבי' והשלכותיו על מצב הערבים הנוצרים

ערב עיון לזכרו של דניאל רוסינג, מייסד ומנהל מרכז ירושלים ליחסי יהודים ונוצרים.
 

'האביב הערבי' הוא גל הפגנות והתקוממויות שעלה במקומות רבים בעולם הערבי החל מ-2010. כינוי זה ניתן עקב הדמיון ל'אביב העמים' האירופאי של המאה ה-19, שם ניסו להחליף משטרים ישנים ברוח ליברלית, דמוקרטית ולאומית.  למרות שראשיתו של האביב הערבי היתה בעצם בחורף, התקווה למשהו חדש, כמו באביב, הוציאה אנשים לרחובות. ערב זה בחן את ההשפעה של התפרצות האביב הערבי באזורנו על הקהילות הנוצריות בארץ עד כה, כיצד הרעיונות שהפיצו המפגינים במזרח התיכון השפיעו על צעירים פלסטינים נוצרים, על היחס של מדינת ישראל למיעוט הנוצרי, ועל אנשי דת נוצרים מקומיים.

מצבן הקשה של הקהילות הנוצריות במזרח התיכון

הערב נפתח בדברי הקדמה של ד"ר אמנון רמון, חוקר מכון ירושלים:

רצף אירועי "האביב הערבי", כגון המלחמה בעיראק, נפילת שלטון מובארכ ואי היציבות במצרים ומלחמת האזרחים בסוריה, הביא לכך שמצבן של הקהילות הנוצריות במזרח התיכון הפך קשה ביותר. 

רמון הציג את ההגירה של הנוצרים מן המזרח התיכון, החל מראשית המאה ה-20, ובמספרים גדולים יותר מאז ראשיתו של ה"אביב הערבי":  בשנת 2008 הוערכו מספר המאמינים של כלל "כנסיות המזרח התיכון" בכ-25 מיליון נפש, אשר מתוכם רק כ-10 מיליון מתגוררים בפועל במזרח התיכון. הערכה זו בוצעה על ידי אנת'וני אומהוני (O'Mahony), מן החוקרים הבולטים של הקהילות הנוצריות במזרח. על פי הערכה אחרת, של האתר World Christian Database, בשנת 2017 התגוררו בארצות המזרח התיכון (מצרים, לבנון, סוריה, ירדן, תורכיה, עיראק, הרשות הפלסטינית, ישראל ואיראן) כ-12 מיליון נוצרים בלבד. מספר זה צפוי לרדת בשנים הבאות, בעקבות חוסר היציבות והמצב הכלכלי הקשה ברוב ארצות המזרח התיכון. מעניין לציין כי ההגירה הנוצרית מן המזרח התיכון (לדרום וצפון אמריקה, לאוסטרליה ולמערב אירופה), יצרה תפוצות ערביות נוצריות באזורים אלה, שמנסות לשמור על ייחודן התרבותי והדתי.

מצב הקהילות הערביות-נוצריות במדינת ישראל

בהשוואה לארצות המזרח התיכון השכנות, ברור שמצב הקהילות הערביות נוצריות במדינת ישראל טוב יותר. עם זאת, גם כאן מתמודדות הקהילות הנוצריות עם בעיות ואתגרים לא מעטים, הנובעים מהיותן מיעוט בתוך מיעוט ערבי לאומי (ברובו מוסלמי) במדינת היהודים. רמון הזכיר בהקשר זה את פשע השנאה שאירע ב 11.2.20, ימים בודדים טרום הכנס, בכפר ג'יש (גוש חלב) אשר בגליל העליון, שחלק ניכר מתושביו הם נוצרים: צמיגי עשרות מכוניות נוקבו ועל שני מבנים רוססו כתובות נאצה "יהודים להתעורר" ו"להפסיק להתבולל". רמון הזכיר שאפילו "המסבירן הקולי" המספר את תולדות הכנסייה בכפר, שהוצב במימון המשרד הממשלתי לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל (בראשות השר אריה דרעי) והמרכז הארצי למקומות הקדושים (שהוא חלק מן המשרד לשירותי דת) נזקק לחותמת כשרות של הרב יצחק בצרי.

קהילות לא מוסלמיות-ערביות במזה"ת – בין נחיתות, השתלבות ועליונות 

פרופ' משה מעוז, האוניברסיטה העברית ירושלים 

פרופ' מעוז סקר את הקשיים והאתגרים איתם מתמודדים מיעוטים לא מוסלמים במזרח התיכון מן המאה התשע-עשרה ועד ימינו. מיעוטים אלה מצויים במלחמת הישרדות תרבותית בתוך עולם משתנה. לעיתים קרובות מאבקי אלו מתקיימים בתמיכה של גורם חיצוני, המסבך את מעמדם מבית. מעוז הדגיש את תרומתם של הערבים הנוצרים, למרות היותם מפוצלים על רקע דתי, אתני ותרבותי, לתרבות ולספרות הערבית המודרנית  ולתנועות הלאומיות החילוניות במזרח התיכון. הערבים הנוצרים מילאו תפקיד חשוב בהנהגת התנועות הלאומיות החילוניות במזרח התיכון וגם בארץ ישראל ובמדינת ישראל. הם "ייבאו" רעיונות לאומיים בהשפעת מוסדות הלימוד והגורמים האירופיים שפעלו במזרח התיכון החל מסוף המאה ה-19. 

בכמה מקרים הייתה התלבטות בין המשכילים הנוצרים סביב השאלה האם לקדם לאומיות נוצרית מצומצמת (כמו במקרה של המארונים בלבנון) או לקדם לאומיות על-עדתית בה יתאפשר שיתוף פעולה בין נוצרים, מוסלמים, עלאווים וקבוצות דתיות נוספות. על פי רוב הבינו ההוגים והפעילים הנוצרים את הצורך שלהם להיות חלק מהמרחב הערבי הגדול והם קידמו את הלאומיות הערבית הכללית, ממנה התפתחה גם מפלגת הבעת' בסוריה ובעיראק.

הדרוזיפיקציה של הערבים הנוצרים בישראל לאור האביב הערבי

ד"ר יוסרי ח'יזראן, המרכז האקדמי שלם

ח'יזראן פתח את הרצאתו בהצהרה והבהרה:

אין קשר בין אביב העמים האירופי במחצית המאה ה-19, שעיקרו  התקוממויות לאומיות נגד האימפריות הרב-לאומיות באירופה, לאביב הערבי. האביב הערבי כלל לא נגע לשאלת הלאומיות – להפך: הוא היה שורה של התקוממויות עממיות נגד משטרים חילוניים לאומיים, "מהפכנים", שניסו לכפות אידאולוגיה חילונית על האזרחים ולא סיפקו להם ביטחון ופרנסה. כמעט בכל ההתקוממויות של האביב הערבי לא היה היבט לאומי.

הפרד ומשול –  דרוזיפיקציה 

הביטוי "דרוזיפיקציה", הוא תיאור של  ח'יזראן לתהליך שעברו הדרוזים במדינת ישראל: לאחר הקמת המדינה, במהלך שנות החמישים, הצליחו השלטונות להפריד אותם תפיסתית מכלל המיעוט הערבי בישראל. לצורך ניתוח התהליך שעברו הדרוזים מזהה ח'יזראן שלושה מרכיבים הכרחיים:

  1. אירוע מכונן – משבר היוצר שינוי
  2. הנהגה משתפת פעולה עם המדינה
  3. מדיניות שלטונית רלוונטית

במקרה הדרוזי האירוע המכונן היה המרד הערבי בשנים 1939-1936: ראשי התנועה הציונית חיפשו בעלי ברית מקומיים ופנו לדרוזים. האופי של המרד הערבי פגע במעמד הביניים הפלסטיני וגם בקבוצות המיעוט – הנוצרים והדרוזים. במקום שהמרד יאחד את החברה הפלסטינית, הוא הרחיב את הקיטוב הפנימי בתוכה. וכך האפקט האנרכיסטי של המרד נוצל לגיוס חלק מן הדרוזים על ידי המנהיגות של היישוב היהודי.

את הדרוזים היה קל יחסית לשכנע, הם היו קבוצה פחות משכילה (וודאי בהשוואה לנוצרים), קהילה קטנה ומפוצלת עם הנהגה לא חזקה ולא מגובשת. לאחר הקמת המדינה הם הוכרו על ידי המדינה כעדה דתית נפרדת ובהמשך החל מ-1957 חוק הגיוס לצה"ל חל עליהם.

הפרטיקולריות הדרוזית נוסדה במדינת ישראל

מציאות חדשה זו היתה נקודת תפנית ביחסי הדרוזים עם סביבתם המוסלמית והערבית, כי עד אז הם נחשבו חלק מהקולקטיב הערבי. הם לא שילמו מס גולגולת בתקופת האימפריה העות'מאנית (כמו בני החסות: הנוצרים והיהודים) והיו חייבים, כמו שאר המוסלמים, בשירות צבאי. רק כשמרדו הדרוזים בשלטון העות'מאני, נשלפו פאתוות שהדגישו את היותם כופרים מנקודת מבט אסלאמית. הפרטיקולריות הדרוזית נוסדה אפוא במדינת ישראל. ב-1962 הוקמו בתי דין דרוזים נפרדים לענייני המעמד האישי וב-1975-1974 הופרדה מערכת החינוך הדרוזית ממערכת החינוך הערבית כך שתוכנית הלימודים תסייע לחזק את הזהות הדרוזית.

נאמנות הדרוזים לשלטון הקיים- האמנם?

על איזה זהות מדובר? לא רק הזהות הדתית, אלא זהות לאומית דרוזית מובחנת וחדשה, שיש בה השפעה של  הנרטיב הציוני: הצגת דרוזים כמיעוט נרדף, דבר שסותר את ההיסטוריה של הדרוזים, שדווקא היו לעיתים קרובות אלו שרדפו ונלחמו (למשל בלבנון). כמו כן, הנרטיב הדרוזי החדש כלל את הרעיון שהדרוזים נאמנים לשלטון בכל מקום שבו הם נמצאים. ח'יזראן הדגיש שבדק בכלל המקורות והטקסטים הדתיים הדרוזים ולא מצא שום בסיס לטענה הזאת. לדעתו זהו נרטיב ש"הושתל" לתוך הזהות הדרוזית הישראלית.

האם בראשית המאה  ה-21 אנו עדים לתהליך של "דרוזיפיקציה" של הנוצרים בישראל?

לדעת ח'יזראן – נראה שלא. בשונה מהדרוזים שהיו פסיביים בימי המאבק הלאומי הפלסטיני בתקופת המנדט, הנוצרים היו מאד מעורבים בתנועה הלאומית הערבית הפלסטינית ואף לקחו חלק בהנהגתה. התרומה שלהם לייצוג הפוליטי של הערבים בישראל עד שנות ה-80 היתה גדולה (במפלגות הקומוניסטיות ובמפלגות הציוניות), הרבה מעבר לשיעורם באוכלוסייה. אלא שעם העלייה בהשכלה בחברה המוסלמית, הילודה הנמוכה של הנוצרים וההגירה, נדחקו הנוצרים ממרכז העשייה הפוליטית של המיעוט הערבי בישראל.

התפרצות האביב הערבי ב-2011 – אירוע מכונן עבור הערבים הנוצרים

התקווה לעתיד טוב יותר בארצות השכנות התבדתה, כשמשטרים טוטליטריים שלא סיפקו ביטחון ופרנסה לאזרחיהם לא הוחלפו בדמוקרטיות. הערבים הנוצרים בישראל קיוו לקבל שכנות בהן שלטון דמוקרטי שזכויות האדם הם נר לרגליו, אך במקום זאת 'זכו' בחוסר יציבות ובאנרכיה, שפגעה מאוד בקהילות הנוצריות. מדינת ישראל ראתה בכך הזדמנות לפנות לקהילות הנוצריות, בדרך דומה לזו שננקטה כלפי הדרוזים ולעודד אותם להתגייס לצבא. אולם רבים בחברה הערבית-נוצרית בישראל מעדיפים לנהל שיח אזרחי, מתוך ראייה פרגמטית של המציאות, מבלי לבטל את הזהות הלאומית הערבית שלהם. הם רוצים להשתלב בכלכלה הישראלית ולהיות אזרחים שווי זכויות.

גיוס לצה"ל של ערבים-נוצרים והלאום הארמי

חלקים קטנים בחברה הערבית-נוצרית התחילו לדון באפשרות של הגיוס לצה"ל ואף זכו לחיבוק חם מהמערכת הישראלית. תנועת הגיוס זכתה להד רחב בתקשורת הישראלית, למרות שלא חלה בשנים האחרונות עלייה משמעותית במספר המתגייסים הנוצרים. מדינת ישראל שלחה צווי גיוס וולנטריים לצעירים הנוצרים (שעד אז, כמו כל הערבים האחרים, לא נקראו לשירות אך יכלו לבקש להתנדב). בשנת 2014 הכירה ישראל באפשרות לרישום לאום חדש במרשם האוכלוסין – הלאום הארמי, המאפשר לבני חלק מן הקהילות הנוצריות המקומיות להשתחרר מזיהויים כערבים. בהמשך נקבע שבשירות הציבורי הנוצרים יזכו לייצוג בנפרד מהייצוג הערבי. תנועת "אם תרצו" ניסתה לקדם הפרדה של תכנית הלימודים של בתי הספר הנוצריים מתכנית הלימודים למגזר הערבי, כדי לחזק את הזהות הפרטיקולרית הנוצרית וברוח הנרטיב ציוני להציגם כמיעוט נרדף.

לדעת ח'זראן – המהלך יכשל:

הנוצרים לא צריכים את השירות הצבאי בישראל כדי להשתלב. במידה רבה הם כבר משולבים בחברה הישראלית בזכות רמת ההשכלה הגבוהה שלהם והאוריינטציה  המערבית שלהם. קשה גם להאמין שהם יוכלו להתנתק מן החברה המוסלמית שבקרבתה הם חיים ולכן ניסיונות ההפרדה וההבחנה של הנוצרים משכניהם המוסלמים, לא יצלח.

 

בין תקווה לייאוש: "האביב הערבי" ותיאולוגיה נוצרית פלסטינית

מעיין רווה, האוניברסיטה העברית ירושלים

רווה, דוקטורנטית בחוג למדע הדתות,  עוסקת בתיאולוגיה הפוליטית הנוצרית העכשווית במזרח התיכון. רווה הגדירה את תפקידו של התיאולוג:

האקטיביסט יוצר את המציאות וההיסטוריון מנתח אותה בדיעבד. תפקידו של התיאולוג הוא לנסות להוביל את המציאות אל היעד הנכסף. התיאולוג יודע מה הוא היעד-  מימוש ההבטחה האלוהית, החזון של כתבי הקודש של הגאולה, ועליו לכוון לשם את האקטיביסט.

יציאת מצרים חוזרת על עצמה

רווה ניתחה את משנתו של התיאולוג הפלסטיני הלותרני מבית לחם, מיטרי ראהב (Raheb), שראה באביב הערבי הזדמנות לפריחה, לשחרור, לצדק ולחתירה לעולם אידיאלי במזרח התיכון. הוא תיאר את המציאות של האביב הערבי כחוויית יציאת מצרים החוזרת על עצמה, חוזרת ומאכזבת. אם בתקופת מלחמת העולם הראשונה היתה הבטחה של הבריטים למדינה ערבית גדולה במזרח התיכון, ההבטחה הביאה אשליה, לפחות לפלסטינים. מכל ההבטחות רק מדינה לאומית אחת קמה והיא ישראל. אם המהפכות החילוניות במזרח התיכון בשנות ה-60-50 נטעו תקווה ואשליה, הרי שהן הביאו לעליית משטרים טוטליטריים מדכאים. הדור הצעיר שחי היום בארצות המזרח התיכון הוא דור המדבר המחפש את דרכו. בניגוד לדורות קודמים, היום יש אינטרנט, מדיה ורשתות חברתיות והוא חשוף לאפשרויות רבות, ובמיוחד לאפשרות לחיות באושר, בנוחות ובחופש. הדור הזה, שנולד בתקופת משבר, מתקומם. מיטרי ראהב טוען, שכדי לא ליפול שוב לאכזבה צריך להגדיר את היעד, את היעד האלוהי: שחרור מעושק וחוקים מדכאים, שמירת זכויות המיעוטים, ונאמנות לערכי זכויות אדם. חשוב שהמשטרים והשליטים יהיו כפופים לחוקים המסדירים את ההתנהלות של החברה. כמו כן יש צורך באחדות, ברוח שתאחד את המזרח התיכון, ברוח אירועי הפנטקוסט (חג השבועות הנוצרי) כשרוח הקודש חלפה על כל אחד מהתלמידים. התיאולוג מצוי בתפקיד הנביא: זועק ומזהיר לאן החברה הולכת ומתווה דרך לאן כדאי שתלך.

תפקידם של הנוצרים במזרח התיכון

על פי ראהב, תפקידם של הנוצרים במזרח התיכון היום הוא להוביל אל אותו יעד אלוהי של צדק, זכויות, ושוויון. אלה ערכים דמוקרטים אותם נשאו הנוצרים בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, כשהובילו את המאבק הלאומי הערבי. אלא שעם עליית השפעתו של האסלאם הרדיקלי מזוהים ערכים אלה כערכים חילוניים מערביים, הסותרים את האתוס המוסלמי, ובהתאם מפיציהם, הנוצרים המקומיים, נתפסים כתורמים לחילון, ל'התמערבות', ולפגיעה בערכי האסלאם. מסיבה זו הנוצרים לא יכולים להמשיך ולהציע את הדרך הדמוקרטית בשם רעיון הלאומיות החילונית, אלא להשתמש בשפה דתית, שיש לה יותר לגיטימציה בשיח המזרח תיכוני. עליהם לקדם צדק במזרח התיכון, כמו המרטירים הנוצרים הראשונים, להיות מוכנים להקריב את עצמם למען ערכים דתיים. השפה הדתית הזאת מאפשרת לנוצרים להיות בני שיח עם העולם המוסלמי. זוהי תיאולוגיה פוליטית המתרגמת שאלות פוליטיות לשאלות תיאולוגיות.

 

סדר יום:

פתיחה: 

חנה בנדקובסקי, מרכז רוסינג לחינוך ודיאלוג, יו"ר

ד"ר אמנון רמון, מכון ירושלים למחקרי מדיניות
קרול טבאש , דברים לזכרו של דניאל רוסינג

הרצאות:   

קהילות לא מוסלמיות-ערביות במזה"ת – בין נחיתות, השתלבות ועליונות – פרופ' משה מעוז, האוניברסיטה העברית ירושלים 

ה"דרוזיפיקציה" של הערבים הנוצרים בישראל לאור "האביב הערבי"- ד"ר יוסרי ח'יזראן, האוניברסיטה העברית ירושלים

בין תקווה לייאוש: "האביב הערבי" ותיאולוגיה נוצרית פלסטינית – מעיין רווה, האוניברסיטה העברית ירושלים