שימור בירושלים

השימור בירושלים הוא אחד מאבני היסוד של התכנון העירוני בעיר. הוא בא לידי ביטוי בכל תכניות האב והמתאר שהוכנו לעיר: כבר בתכניתו הראשונה של ויליאם מקלין הבריטי, ב -1917, נקבע העיקרון של שמירה על העיר העתיקה ע"י חגורות ירק סביבה. כך בארבע התכניות המנדטוריות הבאות ובכל התכניות הישראליות לירושלים לרבות בתכנית האחרונה - תכנית מיתאר 2000. מכון ירושלים היה מעורב בעריכה ובעדכון של רשימות השימור בעיר מאז הכנתה של רשימה השימור הראשונה על ידי תכנית האב לירושלים ב- 1968. הרשימה חודשה ועודכנה עבור העירייה במכון בשנות ה – 90 למאה הקודמת. מכון ירושלים הכין מתווה מדיניות לשימור בעיר שהופיע בספר "חדש מול ישן בירושלים", כמו כן הוכנה במכון עבודה על אגן הקידרון שבו מרוכזים אתרי שימור רבים סביב לעיר העתיקה. הספר שימש לעבודת תכנון רחבה יותר שגם בה היה למכון חלק מרכזי.

ירושלים בת קיימא

המכון היה בין יוזמי הרעיון של "ירושלים בת קיימא" – בה הוקם ארגון שהציב לעצמו את עקרונות השימור בעיר. בשלבים מאוחרים יותר פותח ע"י קבוצת מתכננים עירוניים ואדריכלים, בחסות מכון ירושלים, העיקרון של "העיר ההיסטורית" בו שטחה של העיר המנדטורית הוכרז כאזור בו יש להפעיל עקרונות שימור מחמירים לאתרים ולשכונות. עקרון העיר ההיסטורית שולב בתכנית מתאר 2000 לעיר, בפרק השימור של התכנית ומאז משמש את ועדות התכנון העירוניות בפיתוח המרחב האמור. בשנת 2011 הכין מכון ירושלים כרטסת שימור מפורטת לשכונות הצפוניות של העיר (מורשה, מאה שערים, גאולה, אחווה, זיכרון משה ויגיע כפיים). במהלך שנות קיומו ערך מכון ירושלים כנסים ציבוריים רבים סביב נושא השימור והוא ממשיך ללוות את הנושא עד היום. הכנסים הרבים זכו לאזכור בעיתונות הכתובה והחזותית.