הישארו מעודכנים

    סגור

    הסיפור ההיסטורי של מכון ירושלים

    כך התחלנו – "להקים בצניעות מכון שיוקדש לחקר ירושלים"

    בסוף שנות ה-70, הגה ראש העיר טדי קולק את רעיון הקמת מכון מחקר שיעסוק בחקר ירושלים, מן הערים המורכבות והמסובכות בעולם. ראשי האוניברסיטה העברית והקרן לירושלים הרימו את הכפפה והקימו את המכון בשנת 1978, בראשות  פרופ' דוד עמירן.  עמירן, מייסד החוג לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית, הזמין את הגב' אורה אחימאיר להקים עימו את הגוף שנקרא אז 'מכון ירושלים למחקר'.

    במאמרה "מכון מחקר נולד" מ-2003, מספרת אחימאיר: "להתחלה היו מאפיינים מובהקים של "סטארט אפ" ­­­­­­­– להקים מכון שיוקדש לחקר ירושלים, מעט כסף, מענק חד פעמי של איל העיתונות הגרמני אקסל שפרינגר, נכונות להסתפק במועט, ברבע משכורת ובשני חדרים, צניעות יתרה – אימוץ הציוד והריהוט שהאוניברסיטה העברית השליכה, שפע של רצון טוב מצד אנשי ציבור שנמנו עם צוות ההקמה ואהבה גדולה לירושלים, שהייתה המכנה המשותף לכל מי שעמד ליד העריסה. עם זאת, כדרכו של סטארט אפ, לא היה ברור מה חזק יותר, הדחיפה של בעלי הרעיון או המשיכה של השוק הזקוק למכון כזה."

    עוד אודות המכון כיום

    אורה אחימאיר וטדי קולק

    ייחודו של מכון ירושלים

    מסירותו של טדי קולק לעיר וההכרה בבעיות הסבוכות והמיוחדות רק לה הביאו אותו למסקנה, שירושלים זקוקה למכון מחקר אקדמי ומקצועי, אשר יבקר את הממסד, יציע רעיונות ופתרונות ויִצור מאגר של ידע על העיר. רעיון ההתמחות בירושלים ובחירה מודעת בבירה כ"נישה" המיוחדת שלנו התקבלו על דעת הכל. ייעודו הייחודי של המכון תומצת במשפט ההולם גם כיום: "לייצר מחקרים שיהיו שימושיים לירושלים של היום".

    מאמר בדו שבועון האוניברסיטה העברית על הקמת מכון ירושלים, 1978

    בידיעה המבשרת על הולדת המכון בדו-שבועון של האוניברסיטה העברית מנובמבר 1978, מוזכרים תחומים וכלי מחקר שקיימים במכון עד היום, ובהם מחקרים בתחומי כלכלת העיר, תנאיה החברתיים, דמוגרפיה ותכנון. השנתון הסטטיסטי לירושלים מוזכר גם הוא, ככלי "רב מידע", שייתן "סקירות בנושאים ירושלמים מעניינים ומידע לאזרח. משהו מעין שנתון הממשלה שיוקדש לירושלים בלבד". עוד מוזכרת חשיבותם של אירועים פתוחים לציבור ככלי להפצת ידע מקצועי ואמין על הנעשה בירושלים.

    אתגרים בהקמת המכון

    במאמרה מספרת אחימאיר כי "קשה היה למצוא בין חוקרי האקדמיה שביקשנו לגייס את מי שיעדיפו מחקרי מדיניות על מחקר היסטורי או תיאורטי. התגמולים האקדמיים, כך הסבירו לנו, טובים יותר למי שמשקיע בתיאוריה ובהיסטוריה. עם השנים נמצאו החוקרים שנענו לאתגר. במתח בין דרישות המחקר האקדמי היסודי והמעמיק ובין צרכיהם של קובעי מדיניות, גברו בסופו של דבר נושאי המדיניות על הסוגיות התיאורטיות והאקדמיות. מחקרי מדיניות ממוקדים, לצד מחקרים מעמיקים ויסודיים יותר, הפכו ללחם חוקו של המכון".

    הכנס הראשון במכון ירושלים

    שער פרסומו הראשון של מכון ירושלים

    הכנס הראשון של מכון ירושלים עסק בנושא שממשיך להיות מרכזי לאורך השנים: תכנון מרכז העיר ירושלים (ראו לדוגמא: יורדים העירה: מרכז העיר ירושלים, היסטוריה תמונת מצב ותכנית ההתחדשות/ אמנון רמון, אביאל ילינק, אסף ויטמן(עורכים), 2011, חזון לירושלים: תכנית לשיקום ירושלים, בירת ישראל/ בעריכת  גור עופר, 2009). במילות ההסבר של פרופ' עמירן לקראת הכנס ניכרות תפיסות התכנון והעירוניות שהיו תקפות בזמנו והדיהן נשמעות גם בימינו: "מרכז העיר נראה בחלקים אחדים כמו רובע מסחרי מלפני מאה שנים, ומצד שני- זוהי עיר הבירה של ישראל. רחוב יפו למשל הוא דוגמא לשילוב בעייתי בין בניינים מודרניים כמו מרכז כלל או בית יואל [שנחשבים היום לכישלונות ארכיטקטוניים] לבין בניינים עתיקים ובלתי מתוחכמים." עוד מוזכר כנס עתידי שיעסוק בנושאי שימור בירושלים, המוצג כ"נושא רגיש" אשר לקראתו "יש צורך בפעולות הסברה מדוקדקות בין תושבי השכונות, כדי לא לקומם אותם נגד תוכנית השיקום".

     

    מכון ירושלים לחקר ישראל – התרחבות המחקר מעבר לירושלים

    מדיניותו המקורית של המכון להתמקד במחקר ירושלים עמדה למבחן בשנה השלישית  להקמתו, כאשר ב-1981 קרן רבסון בניו-יורק הפכה למשענתו הכלכלית העיקרית. הקרן התנתה את תמיכתה בביצוע מחקרי מדיניות לא רק בנושא ירושלים אלא בסוגיות הנוגעות למדינת ישראל כולה.  

    קרן רבסון ביקשה לעודד את הקמתו של מכון מדיניות נוסח מכון "ברוקינגס" האמריקני המפורסם ובחנה כמה מכונים בישראל. היא בחרה ב"מכון ירושלים" הצעיר משום שאיתרה בו פוטנציאל של חדשנות, ומשום שהתרשמה מן היכולת שהציג במחקריו ובפעולותיו הראשונות. תמיכת קרן רבסון פתחה עידן חדש. היא נתנה למכון בסיס לפעילות עצמאית שאינה קשורה לממסד. היא אִפשרה לו להמריא ולעצב את עצמו על פי תנאיו. בשנים אלו פרסם המכון מנעד רחב של פרסומים, כגון: "מגמות בתעסוקה – המימד העדתי" (יעקב  נהון, 1984); "אמהות חד-הוריות: מערכות תמיכה ורווחה אישית" (רות כץ, 1986); ירושלים – המאבק על דמות העיר וחזותה, בשיתוף עם הוצאת זמורה-ביתן (דוד קרויאנקר, 1988), הווקף בירושלים 1990-1948 (יצחק רייטר, 1991); חופש העיתונות בישראל – ערכים בראי המשפט (משה נגבי, 1995) ועוד עשרות פרסומים (עיינו בקטלוג המלא). קרן רבסון היתה המממן הראשי של המכון עד 2011, אך מימון נוסף התקבל מתמיכות עצמאיות ומקרנות נוספות.

    פעילות המכון ופרסומיו המרכזיים בשנות ה-90 וה-2000

    עקב קבלת מענקי מחקר ורקימת שיתופי פעולה ספציפיים, התנהל מכון ירושלים החל מאמצע שנות ה-90 באמצעות "מרכזי מחקר", שהיו יחידות עבודה סמי-נפרדות ועצמאיות: בשנת 1999 נפתח במכון "מרכז טדי קולק למחקרי ירושלים",שריכז את המחקרים על העיר; באותה העת נחנך גם אולם הכנסים של המכון; בשנת 2000, העניקה קרן רבסון מימון להקמת מרכז למדיניות סביבתית. מרכז זה שם לעצמו יעד "לשפר את איכות הניהול הציבורי בתחום הסביבה, לבחון יעילות ואפקטיביות של כלי התערבות בידי השירות הציבורי ולהעלות סוגיות סביבתיות על סדר היום הציבורי".

    במסגרת עבודת המרכז למדיניות סביבתית פורסמו עשרות מסמכים מכוננים, כגון: שיקום קרקעות מזוהמות בישראל-מדיניות ומשפט,אור קרסין, 2005; המאבק בכביש חוצה ישראל, מיכל מייזליש,  2005; תחזית קיימות לישראל 2030; דפוסי השימוש בשטחים הבנויים בישראל, מוטי קפלן (2008); שינוי חוק הפיקדון על מכלי משקה ניתוח עלות- תועלת למשק, דורון לביא, 2008; תכנון אזורי נופש ופארקים מטרופולינים, איריס האן, 2011 ואחרים

    בראשית שנות ה-2000, לאחר עיסוק אינטנסיבי במקומה של ירושלים בתהליך השלום, הועבר הדגש המחקרי לסוגיות הנוגעות לניהול הסכסוך הישראלי-פלסטיני וניהול המציאות המורכבת בירושלים באין הסדר, תחת הכותרת "המרכז לניהול הסכסוך".  המחקר התמקד בסיבות לסכסוך, במטרות ובאינטרסים של הצדדים, באופי הייחודי של 'סכסוך בעצימות נמוכה', בחסמים ובסיבות לכישלונות בתהליך השלום ובבדיקת חלופות שיקלו את המעבר מניהול הסכסוך לפתרונו. פרסומים בולטים בתחום זה כוללים את: העימות האלים הישראלי-פלסטיני 2004-2000 : המעבר מיישוב סכסוך לניהול סכסוך (יעקב בר-סימן-טוב ואחרים 2005), יוזמת הליגה הערבית – האומנם הזדמנות היסטורית? (קובי מיכאל, עורך 2007), חסמים לשלום בסכסוך הישראלי-פלסטיני (בעריכת יעקב בר-סימן טוב, 2010)

    בשנים אלו פעל במכון גם מרכז למחקרי חדשנות וצמיחה כלכלית, שהוליד פרויקטים בינלאומיים בחסות האיחוד האירופי כגון Target ו SPREE, שעסקו באסטרטגיות להפחתת שימוש במשאבי כדור הארץ, כגון קידום מעבר לכלכלה המבוססת על רכישת שירותים להבדיל מהכלכלה הנפוצה בימינו של רכישת מוצרים. עוד פעל מרכז לחקר החברה החרדית בראשות פרופ' עמירם גונן ז"ל שפרסם את כתב העת לחקר החברה החרדית, וכן מפגשי שולחן עגול של חוקרי החברה החרדית, פעילים חרדים ונציגי הרשויות.

    בשנת 2014 מרכז מילקן, אשר משרדיו הראשיים בארה"ב, חבר למכון ירושלים לפתיחת  "מרכז מילקן לחדשנות".

    מכון ירושלים למחקרי מדיניות

    בשנת 2016 שינה מכון ירושלים לחקר ישראל את שמו למכון ירושלים למחקרי מדיניות – Jerusalem Institute for Policy Research. כיום משתרעת עבודת המכון על עשרות פרויקטים בתחומים מגוונים. קראו עוד אודות המכון כיום, ועוד על השירותים שהמכון מספק.

    מבוסס בחלקו על המאמר: "מכון מחקר נולד", מאת: אורה אחימאיר, המנהלת הראשונה והמייסדת של המכון, אשר התפרסם בספר: אברהם פרידמן ושלמה חסון,(עורכים), כיצד משפיעים: חוקרים וקובעי מדיניות, ירושלים: מכון ירושלים 2003.