יחס מועסקים:תושבים

בשנת 2015 עבדו בירושלים 321,000 איש ואשה. למרות שירושלים היא העיר הגדולה במדינה מבחינת מספר התושבים, מספר המועסקים בה היה נמוך ממספר המועסקים בתל-אביב – יפו, שעמד באותה שנה על 406,700. בחיפה הועסקו 176,600, והמספר הכולל של המועסקים בישראל היה 3,643,800.

 

מועסקים העובדים בעיר יוצרים כוח כלכלי עבור העיר – מקומות העבודה משלמים ארנונה גבוהה יחסית, המועסקים עצמם צורכים שירותים, כגון תרבות, מסחר ואפילו חנייה, מוציאים בעיר כסף, ובכך יוצרים למעשה תעסוקה נוספת. גם בנייתם של המבנים המאכלסים את מקומות העבודה מלווה בהיטלים המכניסים כסף לקופת העיר.

 

האם ניתן לומר, אפוא, כי הכוח הכלכלי אותו מכניסים המועסקים לירושלים נמוך מזה שמכניסים המועסקים בתל-אביב – יפו וגבוה מזה שבחיפה? לא בהכרח – מפני שמספר התושבים המתגוררים בירושלים גבוה פי שניים מהמספר בתל אביב, ופי שלושה מהמספר בחיפה, כלומר שהכוח הכלכלי המגיע ממקומות העבודה, נועד לאספקת שירותים למספר גדול הרבה יותר של תושבים. על-מנת לנסות לבחון את הכוח הכלכלי המגיע לעיר ממקומות העבודה, ביחס לגודל האוכלוסייה, חישבנו את היחס בין המועסקים העובדים בעיר (לא כולם בהכרח מתגוררים בה) לבין תושבי העיר.

 

היחס מועסקים:תושבים בירושלים עומד על 374 מועסקים העובדים בעיר, לכל 1,000 תושבים המתגוררים בה. היחס נמוך משמעותית מזה שבתל-אביב – יפו (947) ובחיפה (635) המהוות אבן שואבת למועסקים מאזור מטרופוליני גדול וצפוף. מבין הערים הגדולות הנוספות, היחס בירושלים גבוה מזה שבראשון לציון (362) ובאשדוד (333), אך נמוך מזה שבפתח תקווה (522), בבאר-שבע (445), ובנתניה (405).

 

בירושלים נובע היחס הנמוך מקבוצות אוכלוסייה המשתתפות בכוח העבודה בשיעורים נמוכים יחסית, ממיעוט יחסי של מקומות עבודה בעיר, ומקושי למשוך מועסקים לעבוד בה. עם זאת, ניכר שמאז שנת 2010 ישנה עלייה ביחס מועסקים:תושבים בירושלים. היחס, שבשנים 1995, 2000, ו-2005 עמד על 332, 329, ו-331 בהתאמה, עלה ל-343 בשנת 2010, וכאמור, ל-374 בשנת 2015. כידוע, היקף האוכלוסייה בירושלים לא יורד, והיחס עולה הודות לפיתוח מקומות עבודה בקצב העולה על קצב גידול האוכלוסייה.