בשבוע שעבר חגגנו את יום ירושלים. ירושלים היא הגדולה בערי ישראל מבחינת אוכלוסייתה, שבסוף 2019 מנתה 936,000 תושבים (ראו מידע נוסף בהודעת הלמ"ס). במשך שנים רבות (למעשה מ-1967 לערך) ירושלים היא ביתם של כ-10% מתושבי ישראל. משמעותה של העובדה שאחוז זה נותר קבוע, היא שאחוז הגידול של אוכלוסיית ירושלים זהה לאחוז גידול האוכלוסייה במדינת ישראל. אחוז זה עמד בשנת 2018 על 2%.

אחוז הגידול של האוכלוסייה בירושלים אמנם זהה לזה של אוכלוסיית ישראל, אבל האוכלוסיות השונות בתוך העיר גדלות בשיעורים שונים זו מזו. שיעור הגידול של האוכלוסייה הערבית (שעמד בשנת 2019 על 2.0%) גבוה מזה של האוכלוסייה היהודית (1.7%). עם זאת, אנו רואים שלאורך העשור האחרון, שיעור הגידול של היהודים נמצא בעלייה, והוא עמד בשנת 2009 על 1%, בעוד ששיעור הגידול של האוכלוסייה הערבית נמצא במגמת ירידה, וב-2009 הוא עמד על 2.9%. אם תימשכנה המגמות הללו, ייתכן שסביב שנת 2023 ישתוו אחוזי הגידול של שתי האוכלוסיות בעיר. אילו זה יקרה, נראה התייצבות במאזן בין יהודים לבין ערבים באוכלוסיית העיר, שכיום עומד על 62% יהודים ו-38% ערבים. הנתונים מתוך השנתון הסטטיסטי לירושלים 2020.

המרכיבים העיקריים בגידול האוכלוסייה בירושלים הם ריבוי טבעי (לידות פחות פטירות), שבשנת 2019 הוסיף לעיר 21,400 נפשות, מאזן הגירה שלילי, שגרע מאוכלוסייתה 8,400 נפשות, ומאזן הגירה בינלאומי (בעיקר עלייה), שהוסיף כ-3,500 נפשות לאוכלוסיית העיר. בקרב האוכלוסייה הערבית כמעט כל הגידול נובע מריבוי טבעי.

מעניין לראות ששיעור הגידול באוכלוסייה היהודית בירושלים היה נמוך מזה של האוכלוסייה היהודית בישראל במשך העשור האחרון (למעט שנה אחת), זאת למרות האוכלוסייה החרדית הגדולה בעיר, המתאפיינת בשיעור ריבוי טבעי גבוה.