השבוע חגגנו את יום ירושלים. ביום זה מוציא מכון ירושלים את הפרסום "על נתונייך ירושלים", ואת השנתון הסטטיסטי, ממנו לקוחים רבים מהנתונים המופיעים בבלוג.
בסוף שנת 2020 ירושלים מונה 952,000 תושבים (נתוני 2020 ארעיים), והיא העיר הגדולה בישראל בפער גדול. בתל אביב, העיר השנייה בגודלה, מתגוררים 466,000 תושבים. בשנת 2020 העיר ירושלים גדלה בשיעור של 1.7%, בדומה לשיעור בערים בני ברק, אשקלון, רחובות, הרצלייה, חדרה, ומודיעין-מכבים-רעות. בשנה זו צמחה גם אוכלוסייתה של מדינת ישראל בשיעור זהה (1.7%). רוב הערים הגדולות בישראל (למעט רמת גן ובני ברק), צומחות בשיעור נמוך יותר.
שתי האוכלוסיות העיקריות של העיר, יהודים וערבים, נמצאות בצמיחה, וגם אם שיעור הגידול אינו זהה, הרי שהמאזן ביניהן בשנת 2019 (האחרונה לגביה קיים הנתון) נותר כשהיה בשנים 2016-18, ועמד על 62% יהודים (וחסרי סיווג דת), ו-38% ערבים. גם בקרב האוכלוסייה היהודית בגילאי 20+, שתי הקבוצות העיקריות, אוכלוסייה חרדית ואוכלוסייה "כללית", נמצאות בצמיחה.
אף על פי שכל הקבוצות בעיר צומחות, כאשר אנו יורדים לרמת השכונות, מתגלה שחלקן יציבות באוכלוסייתן, או אפילו מתכווצות. חלק מהשכונות הללו הן: רמת שלמה (גידול שלילי של 1.2%- בשנת 2019); הר נוף (1.8%-); המושבה הגרמנית וקטמון הישנה (0.9%-); קריית היובל (0.1%-); וראס אל-עמוד (1.2%-). ניכר שבין השכונות הקטֵנות ישנן שכונות מכל המגזרים.
מדוע הן קטנות? עבור חלק מהשכונות ההסבר יכול להיות שילדי התושבים הראשונים שאיכלסו את השכונה "עוזבים את הקן" ומחפשים דירה בשכונה או ביישוב אחרים, עבור אחרות ייתכן שמשפחות עוזבות ובמקומן נכנסים משקי בית של יחידים או זוגות (למשל סטודנטים). כך או כך, לשכונות יש מחזור חיים, ואחרי ירידה דמוגרפית תגיע בדרך כלל התחדשות.
