אמנם נגיף הקורונה אינו מבחין בין מאמינים לאתאיסטים ובין חילונים לדתיים, ואינו משפיע על אוכלוסייה אחת יותר מהאחרת, אך האבחנות שבני האדם עושים- משפיעות גם משפיעות.
העולם הדתי והחרדי בא במבוכה
מיד כשהחלו להתפרסם התקנות המחמירות של משרד הבריאות אודות הגבלת התכנסות של יותר ממאה אנשים, עבור בסגירת מוסדות הלימוד וכלה בהגבלת היציאה מהבית לכל דבר שאינו הכרחי- העולם הדתי והחרדי בא במבוכה.
המבוכה נובעת מכך שאחוזים ניכרים מסדר יומו של האדם הדתי מתבצעים בחבורה. תפילה 3 פעמים ביום, תפילות שבת, שיעורי תורה למיניהם ולרבבותיהם, טבילה במקווה- כולם מחייבים קיום של לפחות עשרה אנשים באותו מרחב ברמת קרבה גבוהה מהמותר בתקנות, ולפרק זמן ממושך.
נוסיף לזה את מאות אלפי בחורי הישיבות ובחורות המדרשות שמתכנסים ללימוד בכל יום, בגילאים ובאינטנסיביות שבציבור החילוני מרבית האנשים לא מכירים, ואת האחוזים הגבוהים מתוכם שחיים בתנאי פנימייה- ואולי ניתן להתחיל להבין את עומק הטלטלה.
כל זה כמובן, בנוסף- לתלמידי בתי הספר, תלמודי התורה, הגנים, הישיבות התיכוניות, האולפנות והסמינרים- שכמו במגזר החילוני, גם אצלם הושבתו הלימודים.
וכתמיד במצבי משבר- התגובות מתחדדות, הערכים מתנגשים ותחושות ואמונות רדומות מתעוררות לחיים. וכל קבוצה מגיבה למשבר באופן שונה.
תחילה, ללא חלוקה בין דתיים לחרדים: כלל שומרי המצוות הועמדו בפני התנגשות ערכים- שמירה על בריאות הציבור והיחיד (או בלשון הלכתית-דתית: פיקוח נפש) מול ערך לימוד התורה וקיום המצוות באופן מלא. מאחר שעבור אדם מאמין קיום המצוות ולימוד התורה הם הנותנים טעם וסיבה לחייו, לא מדובר בהתמודדות פשוטה.
האמת היא, שמבחינה הלכתית אין כאן כלל דילמה- ההלכה קובעת בפירוש שפיקוח נפש דוחה את מצוות התורה.
אז למה בכל זאת ראינו תגובות שונות בקרב הדתיים והחרדים, ובקרב תת-קבוצות בתוכם? השוני בתגובות, הגם שנעשה באמצעות שיח הלכתי-דתי, נובע יותר מההשקפות התרבותיות ואיך לא- גם מהיחס למדינת ישראל ולמוסדותיה.
ככלל, בקרב הציבור הדתי-לאומי הייתה היענות מהירה יחסית לתקנות הבריאות, אולם גם שם לא בקלות בכלל. בתי כנסת הודיעו בצער על צמצום מניינים, גבאים בכו בהודיעם על סגירת בתי כנסת. מקוואות הגברים- שאין בהם צורך הלכתי ממשי- נסגרו. כל עוד היה ניתן להתקהל מעל מאה איש, הישיבות המשיכו להתקיים בקבוצות קטנות. וכאשר נאלצו להיסגר- נערכו שיחות פרידה מהתלמידים והתלמידות לפני שנשלחו לביתם, בהן התחננו ראשי הישיבה בפני התלמידים והתלמידות שלא לפסוק מלימוד התורה ולנצל את ימי החופשה לסיוע לנזקקים ולהרבות בתפילות. די מהר עברו שיעורי התורה וההתכנסויות החברתיות למרחב הדיגיטלי, על מנת לא לבטלם. מקוואות הנשים אמנם ממשיכים לפעול תוך הפעלת תקנות מחמירות- אך נשים רבות חוששות להגיע וניתשים על כך ויכוחים הלכתיים עזים שאין כאן המקום להרחיב בהם.
בציבור החרדי, לעומת זאת, נשמעו קולות מגוונים יותר
מרבית הציבור נשמע לתקנות, ובעיתונות החרדית, גם השמרנית ביותר כמו 'יתד נאמן', פורסמו קריאותיהם של רבני שכונות ורבנים מובילים לשמור על התקנות באופן מלא. אולם בתוך אלו התפרסמו גם דבריו של הרב קנייבסקי, מגדולי פוסקי ההלכה בדורנו ומהמנהיגים הבולטים ביותר במגזר החרדי, שאמר שאין לסגור בשום אופן ישיבות וחיידרים- כלומר: בתי ספר לבנים בגילאי יסודי שלומדים בהם בעיקר לימודי קודש. גם בלי קשר לדבריו של הרב קנייבסקי (שאחר כך שינה את דעתו), ישיבות רבות לא מיהרו לסגור את דלתותיהן, בוודאי לא כוללים, ולא ניתן להסביר את התופעה הזו בהאדרת ערך לימוד התורה לבדו. חייבים להוסיף כאן הסברים נוספים כגון, היחס החשדני כלפי מדינת ישראל, הפחד מהתרופפות המסגרות החינוכיות, חוסר היכולת לקיים קשרים בצורה וירטואלית כאשר האינטרנט אינו נתפס ככלי עבודה לגיטימי ואינו מצוי בכל בית, ולבסוף- ניתוק מסוים של החברה החרדית מאמצעי התקשורת הכלליים שגרם לזלזול מסוים ולחוסר הבנה של היקף השפעות הנגיף וחומרתו.
כל דרישה מצד המדינה לסגור מוסדות לימוד תורה, תהא הסיבה אשר תהא, נתפסת כפגיעה בקודש הקודשים של הציבור החרדי, או כפי שהם נוהגים לתאר זאת- בפך השמן הטהור שנותר יחידי מבין כל אלו שנטמאו. וברגע שרבנים גדולים קוראים לא לסגור את מוסדות הלימוד, הרי מצטרף לכך ערך מרכזי נוסף בעולם החרדי, והוא- דבקות ללא סייג בדברי חכמים, מתוך אמונה שדבריהם משקפים את רצונו של אלוקים. אמונת חכמים אמורה לבוא לידי ביטוי בעיקר ברגעי משבר, גם כאשר האדם הפשוט לא מבין את דברי הרב או את סיבתם והם נראים לו תמוהים. אמנם, כיום בחברה החרדית יש יותר ויותר אנשים שאינם מקבלים את הערך הזה בצורה עיוורת, ואינם נשמעים לדברי חכמים אם הם חושבים שהדברים יכולים להוביל לסכנה או לפגיעה. אך עבור רובו המוחלט של הציבור שמחזיק באמונת חכמים- עבורו לא מתבטלים דברי החכם גם אם למפרע מתגלה שאולי הוא טעה.
על כן, לא היה נדיר למצוא בעולם החרדי תלמודי תורה שקיימו שיעורים בקבוצות קטנות תוך ניסיון כן לשמור על התקנות, לצד ישיבות של אלפי בחורים שהמשיכו בשגרת לימודם כרגיל.
גם כיום, כשכמעט כל הישיבות החרדיות כבר נסגרו, עדיין ממשיכים לפעול למשל מוסדות הלימוד של הפלג הירושלמי, שאינם מקבלים על עצמם בשום אופן את תקנות המדינה. אלו נסגרו רק ביום חמישי האחרון, כאשר יצאו כל התלמידים ל'בין הזמנים'- חופשת הפסח הנהוגה בישיבות החל מראש חודש ניסן, ללא קשר לנגיף.
החשש מזליגה של בחורים לעבר העולם הווירטואלי ושוטטות מרובה יותר באינטרנט בשעות הפנאי שהתרבו, קיים גם הוא, אם כי יחסית מדובר בתופעה שולית. בחורים שאינם משתמשים באינטרנט ואינם חשופים לו, רוב הסיכוי שלא יגיעו למחוזות אלו גם בחופשה הכפויה, ואלו שכבר מצויים שם- עושים זאת בלאו הכי.
ובתוך כל זה, מרכיב הקהילה- שהוא כה יסודי במגזר הדתי והחרדי- מתגלה שוב כנקודת החוסן המרכזית של היחידים המשתייכים אליהן. כפי שבתי כנסת ובתי מדרש היוו מקום להיחשפות לנגיף ולהידבקות ממנו, כך הם, על המשפחות והיחידים שמתלכדים סביבם- מהווים מקור עוצמה לחיזוק ולתמיכה בכל אלו הזקוקים לכך בימים אלו, ובכל היבטי התמיכה הדרושים.
לסיכום
נגיף הקורונה כנראה לא ישכנע את המגזר הדתי והחרדי שלא להיפגש יותר בבית הכנסת או לא להשתייך לקהילה. הוא כנראה גם לא יפגע בהיקפי לימוד התורה או התפילות. להיפך, קהילות רבות יתחזקו ויתרחבו בעקבות המשבר, ואורח החיים הדתי ימצא אפיקים נוספים להתפתח אליהם. בינתיים- גם במגזר הדתי והחרדי יורידו את הראש (אך בודאי לא את הכיפה), רובם המכריע ימלאו אחר התקנות, ויחכו שהגל יעבור. כי כמו שאבות-אבותיהם עברו את פרעה- הם יעברו גם את זה. מקסימום- מסיבות החמץ המסורתיות שנערכות במסגרות חברתיות לפני פסח- יעברו השנה להתקיים בזום…
זה לא אתגר, כי הם לא חושבים על התקנות כמחייבות אותם ולכן אין להם בעיה עם ההוראות, תקנות קריאות וכדומה. יש להם רב והוא אומר מה לעשות והשאר שיקפצו
א. ההלכה מחייבת להישמר במקרה של פיקוח נפש, אבל מגדירה חלוקה בין מקרים של 'היזק מצוי', כמו סכנה ברורה מיידית ןישירה, לבין מקרים של 'היזק שאינו מצוי', לדוגמא, מותר ליסוע ברכבים למרות שכיחותן של תאונות דרכים (כ-350 הרוגים בשנה). לכן, לבוא ולומר כי מבחינת ההלכה אין שאלה, היא הצהרה מעוותת. נוסיף רק כי כמה מחשובי הפוסקים (לדוגמא הרב קליין, הרב שטרן, תלמידי הרב וואזנר.) נקטו בעמדה כי לא מדובר בהיזק מצוי.
ב. הרב קנייבסקי אינו פוסק, אין לו שייכות להלכה ולא סמיכה להוראה, הוא נשאל מכיון שהוא הגה בתורה כל ימיו, והאמונה החרדית היא כי יש לו דעת תורה.