מפגש צוות החשיבה לענייני מזרח ירושלים

מפגש צוות החשיבה לענייני מזרח ירושלים

השפעת הלימודים של סטודנטים מזרח ירושלמים באוניברסיטה העברית על יחסם לאוניברסיטה, לחברה היהודית ולאפשרות של השתלבות בירושלים ובישראל

סיכום האירוע

לאחר שניצן פייביש הציג פרק ממחקרו, התקיים דיון עם מירא אפאנה מהקליניקה האורבנית באוניברסיטה העברית ונורמן רג'בי ממכון טרומן, סטודנטיות ממזרח ירושלים שלומדות לתארים מתקדמים בקמפוס.

מירא אפאנה מהקליניקה האורבנית באוניברסיטה העברית: "קראתי את המאמר והוא מסתובב סביב האינטראקציות החיוביות ולי אישית הייתה אינטראקציה שלילית. עד עכשיו מאוד קשה לי עם החיילים והשוטרים שמסתובבים באוניברסיטה. היו ממש דיונים שהיו בולטים בקורס בלימודים לתואר שני והרגשתי שאני לא יכולה לענות מה דעתי באמת גם בגלל השפה. אנחנו צריכים להבין שאנחנו בחיים לא נהיה חלק מהחברה הישראלית, תמיד יהיו הבדלים. תמיד יש אפליה, תמיד יש הזדמנות שונה. אני למדתי גם בטכניון וגם בהר הצופים. גם צריך להגיד שסטודנטים במזרח ירושלים תמיד שונים ויש להם תחושות שונות – גם מערבים אחרים בישראל. בגלל שאני תושבת זה עזר לי מאוד להחזיק את הרעיונות והמחשבות שלי. וזה דבר שחסר במתודולוגיה – לדבר עם האנשים. אני גם רוצה להגיד שהמושג עצמו –'האוניברסיטה העברית' זה שם קשה. האוניברסיטה עזרה לי או אפשרה לי ליצור אינטראקציה עם יהודים אבל זה לא תמיד היה חיובי. חשוב להבין שאני מוכרחה להיות שם אז אני לא בוחרת באינטראקציה."

נורמן רג'בי ממכון טרומן: "כשהתחלנו ללומד ראיתי שיש דברים חיוביים וגם שליליים. כשלומדים עברית יש מורים יהודים וישראלים שיודעים ערבית וזה הרגיש לי שכן שווה שהם ילמדו ערבית כדי לדעת ללמד. לגבי הקורס משטר וממשל – אמרתי לעצמי למה אני צריכה ללמוד את זה? הרי אני תושבת ואין לי אזרחות, אבל כן היה מידע שלא ידעתי על הכנסת על הבחירות וכו', הרגשתי שכן שווה לדעת אבל למה לעשות מבחן בקורס כזה? כלומר למה אני חייבת לעשות את המבחן הזה למרות שאני לא יכולה ללכת ולבחור בכנסת. מה שכן היה טוב זה מי שלימד את הקורס היה ערבי ממזרח ירושלים, בערבית. מבחינת המכינה עצמה היא אפשרה לנו לייצר קשרים אבל עם המורים שלנו וכו', רוב הסגל שלנו היה ערבי. אז לא הרגשתי שיש כל כך מגע עם אנשים אחרים. אז המכינה עצמה לא אפשרה לנו לעשות יותר קשרים חוץ מהשפה כי אז כן אפשר לדבר עם אנשים בקפיטריה ובכלל. הרגשתי שהתכנית השנייה של אנשים מחו"ל הייתה יותר טובה. חלק מתלמידי סדרה יכולים להשתלב במכינה לתלמידי חו"ל.

אחרי זה התחלתי ללמוד יחסים בין לאומיים והיה ממש קשה כי העברית הייתה שונה ממה שלמדנו. יש המון נשירה. בשנה שלי יותר מ-6-7 סטודנטים שלמדו איתי אחרי הסמסטר הראשון הלכו לאוניברסיטאות ערביות, ברמאללה למרות שזה רחוק יותר. לא היו תכניות, למשל לא ידענו שיש תגבורים. כן יש משהו שהמכינה עזרה זה להיכנס לחוג מסוים. אבל כשאני חשבתי על זה אז למה לא מחשיבים את התוויג'יהי כדי להיכנס לחוג מסוים? וגם עדיין העברית שלומדים למכינה לא מספיקה. אחרי שנה א' שילבתי עם תקשורת, בשנה א' לא שילבתי כי זה עדיין היה ממש קשה. בשנה ב' עדיין היה קשה לקרוא מאמרים, גם בעברית גם באנגלית, שתיהן לא השפה שלי. מבחינת השתלבות כן ניסיתי אבל כשיש סטודנטים ערבים אז לא מדברים עם אחרים."

לשאלה האם היא חושבת שיש דור חדש של סטודנטים מזרח ירושלמים השיבה כי "זה נכון שיש מספר ממש גדול שרוצים להירשם אבל הרוב לא יודעים מה זה. אחותי הקטנה אומרת שכל הבית ספר שלה אומרים שהם רוצים ללכת למכינה באוניברסיטה העברית, אבל אין להם מושג מה לומדים שם בכלל."

ולשאלה האם זה הפך למעין "טרנד" השיבה מירא: "כן משהו כזה. לדעתי אנחנו רק 4 שהמשכנו לתואר ראשון בעברית ממי שהיו איתי במחזור (הראשון  וסיימנו את התואר. מ-68 אנשים במחזור, רק 5 שסגרו תואר בעברית, 5 במכללת הדסה, והשאר הלכו לביר זית."